אבי אלפסי
   עורך-דין ונוטריון

 
 

אבי אלפסי, עו"ד ונוטריון
רחוב תובל 30 (בית אור), מתחם הבורסה, רמת-גן. טלפון 03-6139797, פקס 03-6139898

זיכוי בבית משפט המחוזי בעקבות ערעור על הרשעה בבית משפט השלום בעבירת נסיון לקבלת דבר במרמה , זאת בשל טעות בית משפט השלום בעניין נטל ההוכחה:
להלן קטעים מתוך פסק-דין של כבוד השופטים ברלינר, המר, ורוזן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 23.6.08 :
נראה לנו שלא היו בפני בית משפט קמא אדנים מוצקים להשתית עליהם את ההרשעה. כל ההרשעה עניינה בכך שהמערערת, על פי הנטען, טענה בכזב בפני המוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעה לדמי אבטלה, כי עבדה קודם לכן בחברה של בעלה. בית המשפט קבע כי: "...על התביעה להוכיח אלמנטים פוזיטיביים בלבד ולא מוטל עליה הנטל להוכיח את מה שאין. על הנאשמת מוטל הנטל להוכיח כי היא עבדה וזאת בניגוד לטענת המאשימה". (עמ' 25 פיסקה 4).
בנושא זה נראה לנו כי נפלה שגגה מעם בית משפט קמא. מדובר בעובדה, נתון שהוא הבסיס לכתב האישום בנושא זה והנטל להוכחתו מוטל על התביעה.
העובדה שמדובר בנתון שלילי (טענת המדינה שלא עבדה) - יש לה משמעות לענין מידת ההוכחה המוטלת על התביעה אולם לא לענין העקרון הבסיסי לפיו הנטל להוכחת כל רכיבי העביר - מוטל לעולם על התביעה.
מהודעתה של המערערת עולה, כי לטענתה היא אכן עבדה. לא ברור לנו על כן מה הבסיס להרשעתה על סמך הודאתה בהודעה. 


זיכוי בבית משפט המחוזי של נאשם בעבירת סיוע לשוד למרות נוכחותו עם מבצע העבירה והצטרפותו אליו מיד לאחר ביצוע העבירה
להלן קטעים מתוך הכרעת הדין של כבוד השופט מודריק:
 
"ביום 30.10.96 בסמוך לשעה 09:30 היו הנאשמים מהלכים יחדיו מחדר מגוריו של הנאשם השני (להלן: "איפרגן") באיזור התעשיה של חולון לכיוון איזור התעשיה של בת ים. שני הנאשמים הם צרכני סמים מסוכנים ובעת ההיא לא היתה פרוטה בכיסם. הם נזקקו לכסף מזומן, אם לשם קנית סם ואם לשם הוצאות שגרתיות אחרות. לדבריהם, ההליכה ההיא היתה במגמה להגיע למקום עבודתו של איפרגן, שם היה עליו לקבל שיק מסויים כשכר עבודה ובכך לחלץ את השניים, לרגע, ממצוקתם הכספית.
  בדרך הבחין הנאשם מס' 1 (להלן: "ביטון"), בגברת צילה גלאובק (להלן: "צילה"), אשה כבת 73, שהיתה מהלכת, לפי תומה, אוחזת עגלת קניות בידה האחת וסל קניות בידה השניה. באחת משתי ידיה החזיקה צילה, בשתי האצבעות, בארנקה (לדבריה, החזיקה בארנק באותה יד שמשכה מאחור את עגלת הקניות. ביטון העיד כי הארנק הוחזק ביד שאחזה בסל הקניות). בראותו את הדבר הבריקה במוחו מחשבה לחטוף את ארנקה של צילה (או, כלשון איפרגן, הוא "נדלק" על הארנק). ביטון פנה אל איפרגן והציע לבצע את החטיפה ביחד. איפרגן סרב ליטול חלק בדבר ואמר לביטון "אני לא בענין תעשה מה שאתה רוצה".
   אכן, ביטון המשיך את היוזמה בעצמו, הוא הלך בעקבות צילה שעשתה את דרכה בשביל החוצה גן שעשועים קטן, התקרב אליה מאחור במהירות גדולה וחטף את הארנק מידה. הוא החל להימלט. איפרגן הלך בעקבות ביטון, בשביל מקביל, במרחק מספר מטרים (6-10 מ') מן השביל שבו התרחש המעשה. הוא היה, כמובן, עד למתרחש. כאשר החל ביטון להמלט, רץ איפרגן בעקבותיו. הם נפגשו ביציאה מן הגן.  בצאתם, אמר ביטון לאיפרגן: "תרוץ תשיג מונית". עוד הם רצים ולפתע התייצב בדרכם השוטר שמעון מונדני אשר עצר אותם...

אשר לעניינו של איפרגן. הוא הואשם בסיוע לשוד בחבורה. הואיל וקבעתי כי התנהגותו של ביטון אינה עולה כדי שוד מאליו נופל האישום כנגד איפרגן על פי המתכונת הקבועה בכתב האישום. נותרת השאלה האם התנהגותו של איפרגן עולה כדי סיוע לגניבה.
חוק העונשין מגדיר את המסייע כ"מי אשר לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע... או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשית העבירה.." (סעיף 31 לחוק)....

לדעתי נוכחותו של איפרגן בזירת ההתרחשות הנדונה אמנם לא היתה מקרית אך בד בבד לא נועדה, לא "לשיתוף פעולה" ולא "לשיתוף מטרה" עם ביטון. הנוכחות לא נדרשה כדי להרתיע את התנגדותו של ביטון לביצוע ואף לא לאימוץ ידיו. ביטון היה נחוש בדעתו לבצע את הגניבה. איפרגן היה נחוש בדעתו שלא להצטרף לדבר. הוא היה "חסר עמדה" (אינדיפרנטי) לגבי השאלה האם על ביטון לבצע את זממו או לא. אכן משבוצע דבר היה איפרגן מעונין בפרי הגניבה, אך אינני רואה במה תרמה נוכחותו ולו במעט מזעיר לקידום מעשה הגניבה ביד ביטון.
 
על כן אני מזכה את איפרגן מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום".
 

 ביטול הרשעה בבית המשפט המחוזי בעקבות ערעור, וזאת בשל עקרון אחידות הענישה
להלן קטע מתוך פסק-דין של כבוד השופטים טל, פינקלשטיין ושטמר מבית המשפט המחוזי מרכז ביום 21.2.08:
המערער עותר לביטול הרשעתו מנימוקים המופיעים בהודעת הערעור, אך היום, במהלך הדיון בפנינו, העלה ב"כ המערער טענה נוספת שלא יכולה היתה להיטען בהודעת הערעור והיא שנאשמים אחרים באותו כתב-אישום, דהיינו, נאשמים 2 ו- 4 סיימו את ההליך ללא הרשעה.
מבלי צורך להביע דעה באשר לנימוקי גזר-הדין של בית-המשפט קמא, ורק בשל עיקרון אחידות הענישה ככל שהוא מתייחס לנאשמים 2, 3 ו- 4 בתיק זה, ומבלי להתייחס לנאשמים אחרים שהועמדו לדין בכתבי אישום אחרים בפרשה זו, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את הרשעתו של המערער
.

זיכוי מטפלת מאשמה בגרימת חבלות בפעוט שהיה נתון להשגחתה
להלן קטעים מתוך הכרעת-דין של כבוד השופטת בוסתן מבית משפט השלום ברמלה:
"בפתח הכרעת הדין אני מבקשת להודיע כי החלטתי לזכות את הנאשמת.

על פי האמור בכתב האישום הועסקה הנאשמת כמטפלת לקטין נ.פ. יליד 4.10.06, בביתה.
במהלך חודש אפריל 2007 במועד שאינו ידוע למאשימה בעת שהקטין היה תחת השגחתה של הנאשמת נגרמו לו חבלות בפניו שבאו לידי ביטוי באדמומית סביב עיניו ובחבורה תחת עינו השמאלית.
ביום 16.4.07 עת היה הקטין בביתה של הנאשמת ותחת השגחתה נגרמו לו חבלות שבאו לידי ביטוי בפריקת כתף ימין ושבר בשורש כף יד זו.
על פי האמור בכתב האישום החבלות נגרמו לקטין עקב מחדלה של הנאשמת לשמור על הקטין....
 
אני סבורה כי על מנת להוכיח כי הפגיעה נגרמה בביתה של הנאשמת היה על המאשימה להציג חוות דעת רפואית שתאשר כי תגובות הקטין (אכל, ישן כל הלילה, ישן מיד לאחר שנפגע) הן תגובות שתיתכנה במקרה של פגיעה כפי שנפגע הפעוט.
אוסיף כי גם אם היתה המאשימה מוכיחה כי התנהגות הפעוט היא התנהגות "רגילה" לפגיעה שנמצאה בו עדיין היה צורך להוכיח כי פגיעה זו נגרמה כתוצאה מרשלנותה של הנאשמת.  
לאור האמור אני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה כי פריקת הכתף והשבר בשורש כף היד נגרמו לקטין שעה שהיה תחת השגחתה של הנאשמת או כתוצאה מרשלנותה.
 
על אף שהנאשמת הודתה כי בשתי הזדמנויות נגרמו לקטין חבלות שבאו לידי ביטוי באדמומית סביב עינו איני סבורה כי המאשימה הוכיחה שחבלות אלה נגרמו כתוצאה מהתנהגות רשלנית של הנאשמת.
מן המפורסמות הוא כי תינוקות שאינם מודעים לסכנות נחבלים מידי פעם גם כאשר הם נמצאים תחת השגחה. לפיכך פגיעה כשלעצמה אינה מצביעה באופן מובהק על רשלנות בהשגחה ויש להוכיח את הרשלנות כאשר הפגיעה היא אחד מהנתונים שמצביעים על רשלנות אך אינו הבלעדי. במקרה שלפנינו העידה הנאשמת כי השאירה את הקטין על שטיח כשמסביבו צעצועים ואת המכה כפי הנראה קיבל מצעצוע שהיה מונח בסביבתו שעה שהיא נמצאה במרחק קצר ממנו במטבח. תאור זה לא נסתר, עוצמת הפגיעה תואמת את התיאור ולא ניתן לדעתי לייחס בנסיבות אלה רשלנות.
 
לאור האמור מצאתי לזכות את הנאשמת זיכוי מוחלט מכל המיוחס לה בכתב האישום.
 
 
ניתנה היום כ"ח בתשרי, תשס"ט (27 באוקטובר 2008) במעמד הצדדים.
 
ז. בוסתן, שופטת
       סגנית נשיא       "
 
 זיכוי בעבירת מעשה מגונה בפומבי, למרות שבית משפט קבע שהמעשה הוכח, זאת בעקבות טענה משפטית שהעלה עו"ד פלילי אבי אלפסי

 
 להלן קטעים מהכרעת הדין של כבוד השופט נחמיאס מבית משפט השלום באשקלון - ת.פ. 1454/92 פ"מ כרך תשנ"ג (4)

המעשה המיוחס לנאשם היה כי עמד לו בפתח חלון דירתו הממוקמת בקומה השלישית של בית מגורים משותף, חשף עצמו ונותר עומד עירום ועריה מול שכנתו(להלן: "המתלוננת"), שעה שזו ניצבה לה בחלון דירתה המצויה מנגד, מרחק של מטרים ספורים בקומה הרביעית של בניין מגורים סמוך. כל שביקשה המתלוננת, הוא לתלות בנחת ובשלווה כביסת בני ביתה בחבלי הכביסה החיצוניים. הנאשם, למראה שכנתו החל לבצע במו ידיו מעשה אונן, עד שמלוא תאוותו נותרה בידו והגיע לכלל סיפוק....

הנאשם בחר למנות לו את עו"ד אבי אלפסי המלומד לייצגו בתיק זה, אשר טען כל טענה לטובת מרשו ולא השאיר אבן על אבן ללא הופכין.....


למרות שהוכחו לפניי כגירסת המתלוננת שני מקרים שהנאשם ביצע מעשים מגונים לעיניה. אלא שעדיין בכל אלה לא די כדי להרשיע את הנאשם. הצלה מהרשעה בפלילים נמצאה לו לנאשם מהטענה האחרונה והחילופית, שטען סניגורו המלומד, על פיה לא הוכח בנסיבות העניין האלמנט של "בפומבי" הנדרש לעבירה כאמור. 


 

זיכוי בעבירת תקיפת קטין בעקבות סתירות בעדותו וקבלת גירסת ההגנה
להלן קטעים מתוך הכרעת-דין של כבוד השופטת אמסטרדם מבית המשפט השלום בתל-אביב (כיום שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב):
הנאשמת מואשמת כי בתאריך 11/1/2001 בשעה 19:00 או בסמוך לכך תקפה שלא כדין את הקטין, בכך שחבטה בפניו באמצעות מקל של מטאטא, וגרמה לו לדימום בשפתו התחתונה, ולשטפי דם בפניו, וזאת על רקע מריבה בינו לבין ילדיה.
גדר המחלוקת
המאשימה גורסת כי בעקבות מריבת הילדים בסמוך לשעה 19:45 תקפה הנאשמת את הקטין.
הנאשמת כופרת בביצוע המעשים המיוחסים לה, וטוענת שהיא כלל לא נכחה במהלך מריבת הקטין עם ילדיה, ושבה לביתה רק בשעה 20:00...
....
אין מחלוקת כי בדברי הקטין קיימות סתירות מהותיות.
בעדותו בביהמ"ש התייחס הקטין למריבה שהתרחשה בשעות הצהרים – 13:00, ואילו בחקירתו במשטרה ציין כי האירוע התרחש בשעה 19:00. משנשאל הקטין על כך לא ידע ליתן הסבר וציין, "לא זוכר אם אמרתי במשטרה שזה היה בשעות הצהריים" (עמ' 7 שורות 6-5).
על גבי הודעת הקטין נרשם שהיא נגבתה בשעה 20:20, אך הקטין מסר בעדותו בביהמ"ש כי היה פעמיים בתחנת המשטרה. בפעם הראשונה הוא הגיע לתחנה מיד ובסמוך לאירוע שהתרחש לדבריו בשעה 19:00, וההודעה נגבתה כאמור בפעם השניה בעת שהגיע עם אמו.
אין בחומר החקירה תימוכין לעובדה כי הקטין הגיע פעמיים לתחנת משטרה. (ראה הצהרת התובעת עו"ד קרביץ עמ' 8 שורות 14-13).

הסתירה המהותית ביותר בעדות הקטין מתייחסת לאופן התרחשות האירוע.
מהודעת הקטין במשטרה נ/1 עולה כי מה שגרם לפגיעה בעלאא היה כסא שנזרק ע"י אחותו – נידא, כאשר האחרונה בקשה לפגוע בקטין המתלונן, אך הכסא פגע באחיה.
בעדותו בביהמ"ש שינה הקטין גירסתו, וטען כי עלאא נפגע מכסא שהוא עצמו הרים והתכוונן לזרוק לעבר הקטין. הסברו לסתירה – "שכחתי" (עמ' 8 שורה 2)....
.......
בחינת עדויות ההגנה מצביעות על תימוכין לגירסת הנאשמת....
.....
דא עקא, שלא ניתן להשתית הרשעה על דברי הקטין נוכח הסתירות המהותיות בעדותו.

לאור כל המקובץ לעיל, החלטתי לזכות את הנאשמת מחמת הספק.
ניתן היום 2.7.2002 בנוכחות ב"כ המאשימה המתמחה שירה דורפמן , הנאשמת ובא כוחה עו"ד אלפסי.
י. אמסטרדם, שופטת 

זיכוי (חלקי) בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות בעקבות טענות ההגנה, לרבות נגד עדותה של חוקרת ילדים
להלן קטעים מתוך הכרעת-דין של כבוד השופט ברק מבית משפט השלום ברחובות:
ב) הנאשמת מאשרת כי בתאריך 22.12.02 או בסמוך לכך, חזר ח.ס. – אחד מילדיה יליד 1998- (להלן: "הקטין") הביתה מהגן בו הוא לומד וכאשר חזר מהגן, חיטט הקטין בחפציו של אחיו ע.ס. וגרם לאי סדר בחדרו.
הנאשמת מודה כי עקב מעשיו של הקטין, תפסה אותו בחוזקה בפרק ידו, הושיבה אותו בכוח על כסא במטבח וסטרה לו על לחיו.
עוד מודה הנאשמת, שלאחר שסטרה לו ברח הקטין לחדרו, נעל את דלת החדר ובכה.
ג) כפי שעולה מהאמור לעיל, מודה הנאשמת במעשים הנ"ל המיוחסים לה בכתב האישום, ברם כופרת היא בעובדות המובאות בסעיף 6 לעובדות האישום השני בו מיוחס לנאשמת המעשה הבא:
באחד המקרים, במועד שאינו ידוע במדויק לתביעה, "קשרה הנאשמת את ידיו של הקטין בחגורה, שכן הקטין סירב לסדר את חדרו ושיחררה את ידיו רק כאשר הסכים לסדר את החדר" (להלן: "עובדות סעיף 6 לכתב האישום").
ד) בעשותה את כל המעשים המיוחסים לה כנ"ל, הואשמה הנאשמת בתקיפה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3. להוכחת עובדות סעיף 6 לכתב האישום, העידו מטעם התביעה הגב' שיבז מיכל, שהינה חוקרת ילדים (להלן: "גב' שיבז") ובאמצעותה הציגה התביעה טופס עדות הקטינה ס.מ., (ת/3) שהינה בתם של הנאשמים, ילידת שנת 1990 (להלן: "הקטינה") קלטת (ת/4) ותמליל (ת/6). כמו כן, הוגשה הודעתה של הנאשמת במשטרה (ת/2).
מאחר ועד הגיע מועד שמיעת ההוכחות הגיעה הקטינה לגיל 15 וחצי, הוזמנה היא להעיד בפני בית המשפט, בנוסף לראיות שהובאו במוצגים הנ"ל.
ב"כ הנאשמת, אשר עשה מלאכה נאמנה בייצוג הנאשמת, עשה ככל יכולתו כדי לקעקע את עדותה של הגב' שיבז, ביקש שלא לקבל עדותה וגם התייחס ספציפית לעדותה של הקטינה ומהנימוקים שהעלה בסיכומיו טען שיש לזכות הנאשמת מעובדות סעיף 6 לכתב האישום ואף הוסיף כי במקרה זה יש לזכות אף מחמת הצדק. מטעם ההגנה העידה הנאשמת בלבד.

4. א. טענותיו של ב"כ הנאשמת בסיכומיו, היו טענות מעניינות, ענייניות והועלו בטעם רב ובין היתר הועלו שלש טענות שיש מקום להתייחס אליהן וכמובן מבלי להתעלם מהטענות החשובות הנוספות שהעלה ב"כ הנאשם בסיכומיו ולבדוק האם יש בשלש הטענות שלהלן פגם היורד לשורשו של כתב האישום, והאם יש בטענות אלו יחד עם הטענות הנוספות כדי לזכות את הנאשמת :
בטענה הראשונה ,מתייחס ב"כ הנאשמת להודעה שנגבתה מהנאשמת (ת/2) וטוען כי הנאשמת לא הוזהרה על ידי החוקר על פרטי העובדות הספציפיות כפי שבאות לידי ביטוי בעובדות סעיף 6 לכתב האישום. (עמ' 41 לפ', ש'2-3).
בטענה השניה, מתייחס ב"כ הנאשמת לעובדה כי הקטין עצמו, הנוגע לעניין, כלל לא נחקר על ידי חוקרת נוער.
טענה שלישית היא, הגם שהראיות שהוצגו בפני בית המשפט יכולות לשמש ראיות לכאורה, עדיין שאלה היא האם עדות הקטינה ועדות גב' שיבז יכולות לבסס את עובדות האירוע הנ"ל מעל לכל ספק סביר.
....
עוד הלין ב"כ הנאשמת על צורת החקירה שנעשתה על ידי גב' שיבז וטען כנגד התרשמותה.
...

לאור עדותה של הקטינה ולאור עדותה של גב' שיבז והיות ולא הוגשו לי ראיות נוספות – אוכל לומר כי לא התרשמתי מעל לכל ספק שהאירוע נשוא סעיף 6 לעובדות האישום השני אכן אירע וגם לא מצאתי מה סיוע הביאה ב"כ התביעה כדי לחזק את עדות הקטינה...
מחקירתה של גב' שיבז עולה, שחקרה לא רק את הקטינה אלא באותו יום חקרה גם שלושה אחים שלה ואין בפני עדות נוספת מעבר לעדותה של הקטינה....
גב' שיבז מוסיפה כי בעדויות האחים נזכרה חגורה, ברם החגורה שנזכרה התייחסה לאלימות עם חגורה מצד האב... 
כמעט בסוף השיחה (החל מעמ' 14 ש' 413) ממקדת גב' שיבז שאלות על הקטין ולשאלה אם יש משהו שקרה לו בבית, מספרת הקטינה מקרים שלא מתייחסים לחגורה והנאשמת מוזכרת רק בקשר לעובדה שהיא צועקת על הקטין.
גם לאחר שגב' שיבז שואלת פעמיים אם יש מישהו, חוץ מהקטינה והאחים שלה, שמרביץ לקטין, גם אז מזכירה את הנאשמת שצועקת עליו או מכניסה אותו לחדר לכמה דקות, או שורטת אותו בטעות – אך טרם הגענו אל מכות או אל מעשה החגורה. (ראה בעמ' 15-17 לתמליל, מש' 415-482).
בהמשך ולקראת סופה של אותה שיחה, מאחר והקטינה לא הזכירה חגורה "נמשכה בלשון" ונשאלה אם הנאשמת פעם השתמשה בחפץ כשהיא נתנה לקטין מכות.
עם כל הכבוד, הובלה זו לא נראית לי במקומה, משום שבהצגת שאלה כזאת שמים בפיה או,למצער, נרמז לקטינה כי לא בתקיפה בידיים עסקינן אלא שמעורב גם חפץ.
רק אחרי שנאמר לה חפץ – הזכירה את החגורה, אך גם עדות זו הנוגעת לחגורה, איננה נקיה מהיסוסים וכפי שציינתי לעיל, לא ניתן להסיק מדברי הקטינה באופן וודאי כי האופן שבו הוזכרה החגורה יש בה כדי לבסס את עובדות סעיף 6 לכתב האישום.

 6. לאור הנימוקים שהובאו בהרחבה בהכרעת דין זו ולאור הספק שהתעורר בלבי אם האירוע נשוא עובדות סעיף 6 לאישום אכן ניתן לייחס לנאשמת, הרי שמספק זה החלטתי לזכות את הנאשמת.

ניתנה היום כ"ט באדר, תשס"ו (29 במרץ 2006) בנוכחות: ב"כ המאשימה עו"ד אלברט, ב"כ הנאשמת 1 עו"ד אבי אלפסי.

ברק גדעון - שופט

 

זיכוי בעקבות טענת הגנה של טעות בדבר קיומו של איסור פלילי
להלן קטעים מתוך הכרעת-דין של כבוד השופטת גרינברג מבית משפט השלום בתל-אביב:
"הנאשם, אלחנן לייזרוביץ, יליד 1980, הואשם בזיוף 11 שיקים בסכום כולל של 31,074 ₪ שניתנו לשני ספקים של עסק אותו ניהל הנאשם עם המתלונן בתקופה שקדמה למשיכת השיקים. העבירות המיוחסות לנאשם: זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה........
הנאשם מודה במרבית העובדות וטענתו היא שבשל גילו הצעיר, לא הבין מהו חשבון עסקי וסבר שאין פסול במשיכת השיקים בשם המתלונן כפי שעשה. לטענתו, פנה מספר פעמים למתלונן כדי שיבוא לסגור את החשבון.....
מסקנות וממצאים
א.מהימנות המתלונן – אינני מאמינה למתלונן שלא ידע על כך שהנאשם ממשיך להשתמש בחשבון העסקי שפתחו יחד ולטעמי הוא הסכים לכך בין במפורש ובין מכללא. המתלונן נותר בקשר עם הנאשם, פגש אותו מזמן לזמן ולא התעניין כלל במצב החשבון. עוד בשנת 97' הוחזרו שיקים ובמרץ 98' קיבל התראה מהבנק ועל אף אלה, התלונן במשטרה רק בנובמבר 98' לאחר שהבין שהוא מסתבך בחובות ובהליכים משפטיים.
יתכן והמתלונן נהג כפי שנהג בתום לב ובהעדר ניסיון, גם הוא היה אדם צעיר וחסר ניסיון בזמן הקמת העסק, או נהג כפי שנהג כדי לסייע לחברו או מחוסר איכפתיות ואי הבנת המשמעותיות המשפטיות לגביו מכך שהתיר לנאשם להמשיך ולהשתמש בחשבון.
המתלונן לא שלל את דברי הנאשם כי האחרון השתמש בחלק מהמקרים בשיקים חתומים שהותיר לו המתלונן והנאשם אינו מכחיש שלאחר מכן חתם בעצמו בשמו של המתלונן אך לדבריו בהסכמתו.
אני מקבלת בנקודה זו את עדות הנאשם ודוחה כבלתי סבירה את גירסת המתלונן שלא ידע על מעשי חברו הצעיר עד לקבלת דרישות התשלום מהוצל"פ. ועוד יודגש כי גם כשנודע לו הדבר הוא פנה לנאשם שלא התכחש לחובתו לשלם את תמורת השיקים ועשה כן בחלק מהמקרים. רק כשנוכח המתלונן שהנאשם אינו יכול לעמוד במלוא ההתחייבויות הכספיות, פנה למשטרה.
הנאשם אינו מתכחש לחובותיו ודומה כי הפתרון להסתבכות הכספית שנגרמה למתלונן בעטיו של הנאשם, הוא בתחום המשפטי אזרחי......
ג.לטענת התביעה בסיכומיה, מגירסת הנאשם עצמו ומעדות המתלונן הוכחו העבירות הנטענות נגד הנאשם.
ד.ההגנה מנגד טוענת לתחולת הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34 יט': "לעניין האחריות הפלילית אין נפקא מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר היותו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באופן סביר" .
לדעת ההגנה יש ללמוד על קיומו של הסיפא, מכך שהנסיבות מלמדות שהמתלונן נתן הסכמתו למשיכת השיקים כמפורט לעיל.
על סעיף 34 י"ט נאמר בספרו של קדמי:
"הכלל הוא, כי אדם נושא באחריות פלילית גם אם לא ידע על דבר קיומו של האיסור הפלילי שאותו הפר, או טעה בדבר משמעותי... הלכה למעשה, המדובר כאן בהוראה השוללת הגנה של "אי ידיעת הדין הפלילי" או "אי הבנת הדין הפלילי" ; וקובעת בדרך זו חזקה חלוטה "כמעט" – לנוכח החריג שבסייפא... – לפיה כל אדם מוחזק כיודע את הדין הפלילי ומבין את משמעות איסוריו".
ובאשר לאותו חריג של אי ידיעת קיומו של האיסור או אי הבנת משמעותו "במקום שאדם סביר בנעלי הנאשם לא יכול היה להימנע מן הטעות בדין הפלילי – תשמש לו הטעות "תריס" בפני נשיאה באחריות פלילית, וזאת – משום שהחזקה בדבר "ידיעתו והבנתו של הדין הפלילי" , אינה פועלת לגבי מי שלא היה רשלן בהקשר זה" (עמ' 138 "על הדין בפלילים" חלק ראשון עדכון והשלמה – 1996).
ה.לאור הממצאים שקבעתי, ועל יסוד הוראת סעיף 34 כ"ב (ב) "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג" , אני מחליטה לזכות את הנאשם מחמת הספק.
זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.
ניתנה היום י"ג באדר א, תשס"ה (22 בפברואר 2005) במעמד הצדדים.

גרינברג רחל, שופטת "

 זיכוי מעבירת איומים בעקבות בעיתיות בעדות המתלוננת - עדות המעוררת ספק סביר במשפט הפלילי
להלן קטעים מתוך הכרעת-דין של כבוד השופט ברק מבית משפט השלום ברחובות:
"1. א.א) הנאשם הואשם בכך על כי ביום 29.10.03 בשעה 18.00 לערך, עת היה הנאשם בגילופין, משך הוא את התינוק המשותף לו ולבת זוגו הגב' זמנאי מרשה (להלן: "המתלוננת") מידיה של המתלוננת וכן איים עליה בכוונה להפחידה או להקניטה באומרו לה שיהרוג אותה. 
ב) יומיים לפני הארוע הנ"ל הזיק הנאשם במזיד לרכוש שהיה בביתם בכך ששבר כוסות. 
ג) במועדים שונים, שאינם ידועים במדויק למאשימה, במהלך כחודשיים עובר ליום 29.10.03 איים הנאשם על המתלוננת בכוונה להקניטה או להפחידה באומרו לה שיהרוג אותה וכן נהג לקלל אותה בכך שקרא לה זונה, שרמוטה.
הרקע למתואר לעיל הוא, חשדו של הנאשם שהמתלוננת בוגדת בו. 
ב. בשל כל האמור לעיל, הואשם הנאשם בעבירת איומים – לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977     (להלן:"החוק") וכן בהיזק במזיד – עבירה לפי סעיף 452 לחוק.

2. בתשובתו לכתב האישום אמר הנאשם כי היה בבית, שתה אלכוהול אך לא היה בגילופין.
עוד מוסיף הנאשם כי לא משך את התינוק ולא איים על המתלוננת.
הנאשם מאשר כי נפלה לו כוס מהיד, מודה שקילל את המתלוננת אך לא איים.

3. למעשה, מצויה בפני עדות מול עדות – עדות המתלוננת מזה ועדות הנאשם מזה – כאשר בסופו של דבר נסמכת התביעה על עדות יחידה כשם שגם ההגנה נסמכת על עדות הנאשם בלבד.
אומר כבר בתחילה, כי עדותה של המתלוננת לא היתה עקבית וחדה עד כדי כך שלא עוררה ספק בדבר קרות הארועים המתוארים בכתב האישום.
כאשר עסקינן במשפט פלילי וכאשר עדות התביעה היא עדות יחידה, יש לנהוג בזהירות בבחינת אותה עדות יש לבחון אם אפשר על פי עדות זו לבסס האשומים מעבר לכל ספק סביר.
לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת ועדותו של הנאשם ולאחר שבחנתי את הנסיבות, הגעתי למסקנה כי יש לזכות את הנאשם מחמת אותו ספק שהתעורר בלבי וכפי שיפורט להלן:

א. ב"כ התביעה היה הוגן כדי להבחין בבעיתיות שנוצרה בעדותה של המתלוננת, אך ניסה להסביר זאת בכך, שקיימת תלות בין המתלוננת ובין הנאשם ושחשובה לה נוכחותו בבית ובשל כך מנסה המתלוננת להרחיק,להמעיט ולהקל עם הנאשם.

ב. באשר לאותו איום ,שהיה כביכול ביום 29.10.03 (סעיף 2 לכתב האישום) ולאותו איום שהושמע במועדים שונים בלתי ידועים במדויק לתביעה, (סעיף 4 לכתב האישום), הרי שיש ספק – גם לאחר בחינת עדותה של המתלוננת – אם אכן היה זה איום ממשי והאם בכלל נאמרו אותן מלים או שמא כך חשבה המתלוננת לעצמה כי הקללות ששמעה הן בגדר איום.....

ג. לגבי ההיזק במזיד לרכוש בכך שהנאשם שבר כוסות – הרי גם לענין זה לא הוכחו
יסודות העבירה ולא הוכח כי הנאשם שבר במזיד כוסות – הכל כפי שיפורט להלן:
א) לגבי "כוסות" כפי שנאמר בכתב האישום, עלי להדגיש כי לאורך כל העדויות לא שמעתי שמדובר בכוסות אלא בכוס אחת בלבד. (עמ' 9 לפ', ש' 4-5 ועמ' 10 לפ', ש' 1). לגבי הכוס אומרת המתלוננת כי לא היה כלום. היה שותה בירה, היו מדברים, אז הכוס נפלה לו. הכוס ברחה לו בגלל שהיו מדברים.
למה ברחה לו הכוס? לשאלה זו משיבה המתלוננת ואומרת כי הנאשם תפס כמו שצריך וברחה לו הכוס. הוא היה שותה, היא שמעה רעש....

 4. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני מחליט לזכות את הנאשם מעבירת האיומים – לפי סעיף 192 לחוק – זאת מחמת הספק וכמו כן אני מחליט לזכות הנאשם מעבירת היזק בזדון – לפי סעיף 452 לחוק, יען כי התביעה לא הוכיחה אשמה זו.

ניתנה היום ו' ב אדר ב, תשס"ה (17 במרץ 2005) במעמד ב"כ המאשימה – עו"ד ארד טל, ב"כ הנאשם – עו"ד אלפסי אבי ובנוכחות הנאשם בעצמו.

ברק גדעון - שופט"

 

 

עכוב ביצוע עונש בהחלטת בית המשפט העליון בערר שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי
מתוך אתר בית המשפט העליון elyon1.court.gov.il/Files/06/880/052/r03/06052880.r03.HTM
 

עונש של חודשיים עבודות שרות בעבירה של מעשה מגונה
להלן קטעים מתוך הכרעת-דין של כבוד השופט ירון לוי מבית משפט השלום ברחובות:
" הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בעבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים תוך הסתייעות ברכבו, לפי סעיף 348 (א) ביחד עם סעיף 345 (א)(3) לחוק לעונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וסעיף 44 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961.
נסיבות העבירה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, וזו תמציתן:
הנאשם נהג להסיע בשכר, ברכבו הפרטי, ילדים, וביניהם את י.ה., קטינה ילידת 1995 (להלן: "הקטינה").
ביום 16/6/2002, הסיע הנאשם את הקטינה, שהיתה אז בת כ- 6.5 שנים, מגן הילדים לביתה.
לאחר שנותרו לבדם ברכב, עצר הנאשם את הרכב, הציע לקטינה סוכריה, ולאחר שסירבה אחז בידה והניחה על איבר מינו, מעל לבגדיו, הדק את רגליו על ידה, באומרו: "כיף לי איתך", ולאחר מכן נישקה על פניה, למען סיפוקו.....

התביעה ביקשה להשית על הנאשם מאסר בפועל, מאסר מותנה, פסילת רשיון לנהיגה ופיצוי למתלוננת, זאת, בשים לב, לחומרת העבירה; הפרת אמון הורי הקטינה והקטינה עצמה; גילה הצעיר, תמימותה, וחוסר יכולתה הפיסית של הקטינה לעמוד מול הנאשם; הנזק הנפשי החמור שנגרם לקטינה; אי נטילת אחריות על ידי הנאשם, ומסוכנותו כפי שעולה מהתסקיר.

הסניגור המלומד, ביקש להסתפק במאסר מותנה ובפסילת רשיון הנהיגה, בשים לב לכך שאין מדובר במעשה המצוי ברף החומרה העליון של מעשים מגונים; במשכו הקצר של האירוע; בהעדרו של נזק יוצא דופן שנגרם לקטינה; בגילו המתקדם של הנאשם; עברו הנקי; ומכלול נסיבותיו האישיות כמפורט בתסקיר.
לחיזוק טענתו, הגיש הסניגור לבית המשפט אסופת פסקי דין, שבהם במקרים חמורים יותר, הוטלו עונשים קלים מאלו שביקשה התביעה.....

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
א. 2 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, בכפוף לחוות דעת הממונה.
ב. 6 חודשי מאסר מותנים, למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור את
העבירה שבה הורשע, או כל עבירה אחרת לפי סימן ה' בפרק י' לחוק העונשין, או כל עבירה על החוק למניעת הטרדה מינית, לרבות נסיון או סיוע לעבור איזו מעבירות אלה.
ג. 10 חודשי פסילת רשיון נהיגה בפועל.
ד. פיצויים למתלוננת, הקטינה, בסך 4,000 ₪, שיופקדו בקופת בית המשפט עד ולא יאוחר מיום 1/8/2004."

עונש של מאסר על תנאי בעבירות של תקיפת בת זוג
להלן קטעים מתוך גזר דין של כבוד השופטת הדסה נאור מבית משפט השלום בתל אביב:
הנאשם הורשע על פי הודאתו ב- 2 עבירות של תקיפת סתם של בן זוג ובעבירה אחת של איומים על כך שבשתי הזדמנויות, האחת בתאריך 5.1.09 והשניה בתאריך 4.5.09, תקף הנאשם את אשתו בכך שדחף אותה שבאחד המקרים אף איים עליה בכך שאמר לה שיהרוג אותה.
לבקשת המאשימה ונוכח היות העבירות מבוצעות כנגד בת זוגו של הנאשם בעת שהנאשם היה בגילופין, הופנה הנאשם לקבלת תסקיר של שירות המבחן, אשר התבקש לבחון את מצב היחסים בין בני הזוג נכון ליום בדיקתם.
שירות המבחן הגיש שני תסקירים מהם עלה שהתנהגותו האלימה של הנאשם מתעצמת על רקע שתיית אלכוהול. עם זאת, בהתייחס למצב היחסים בין בני הזוג, התרשם שירות המבחן שבמהלך השנים האחרונות, נוצרה דינמיקה של יחסי תלות מוחלטת של הנאשם באשתו, שהוו כנראה את הרקע לביצוע העבירות.
שירות המבחן הפנה את הנאשם לקבלת טיפול במסגרת עמותת אפשר, אך הנאשם בחר שלא לשתף פעולה באופן מלא בטיפול לגמילה מאלכוהול ולפיכך בסופו של יום לא בא שירות המבחן בהמלצה כלשהי בעניינו.
לאור האמור בתסקיר, עתרה המאשימה להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת, כשהיא מבקשת לשים את הדגש על החשש מהישנות עבירות דומות בעתיד בהעדר נכונות לעבור הליך גמילה משתיית האלכוהול.
ב"כ הנאשם ביקש להימנע מהשתת עונש של מאסר בפועל על הנאשם וביקש לשים דגש דווקא על כך שעם כל החומרה של ביצוע עבירות אלימות כנגד בן זוג , הרי שמדובר בעבירות אלימות ברף הנמוך. הנאשם נשוי לבת זוגו כ- 30 שנה וזו הפעם הראשונה שהוא עומד לדין על עבירות אלימות נגדה וגם לטענת אשתו, לא מדובר בגבר אלים בד"כ וכן ביקש לראות באמור בתסקיר ולפיו בשיחה עם המתלוננת עלה שמזה מס' חודשים הנאשם אינו שותה אלכוהול ולא נוהג כלפיה באלימות.
הנאשם יליד 1957, עלה ארצה לפני 14 שנים, נעדר הרשעות מכל מין וסוג שהוא, עומד לדין פעם ראשונה בגין עבירות אלימות כנגד בת זוגו, אך מקובל עליי כי אכן לא מדובר באלימות מהרף הגבוה.
הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה, הביע חרטה, לקח אחריות על מעשיו ולטענת אשתו לא שב וביצע עבירות דומות כלפיה בתקופה האחרונה.
אמנם נוכח העדר שיתוף פעולה עם שירות המבחן ועם עמותת אפשר, עולה החשש שהנאשם עלול לשוב לבצע עבירות דומות בעתיד, אך דומני כי העונש הראוי על מנת למנוע הישנות עבירות אלו הינו עונש הרתעתי של מאסר על תנאי שיהיה כחרב המתהפכת מעל ראשו של הנאשם.
בנסיבות אלה, בשוקלי את נסיבות המקרה ואת טיעוני הצדדים, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים:
1.         מאסר על תנאי למשך 6 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור את העבירות בהן הורשע במשך 3 שנים מהיום. 
2.         הנאשם יחתום על התחייבות בסך 3,000 ₪ שלא יעבור את העבירות בהן הורשע תוך 3 שנים מהיום. אי חתימה על התחייבות תגרור מאסר של 30 ימים.

זיכוי מעבירות איומים, הדחת עד, הטרדת עד והטרדה באמצעות מתקן בזק בעקבות בעיות במהימנות עדויות המתלוננים ואי הבאת ראיות על ידי התביעה
להלן קטעים מתוך הכרעת-דין כבוד השופט דר' קובו מבית משפט השלום ברמלה מיום 24.5.09: 

בחינת מהימנות העדויות שנשמעו בתיק זה מעלה כי קיים קושי רב להסתמך על עדויות המתלוננים, ללא שום תוספת ראייתית ממשית. 

 מעדותו של המתלונן עולה שבינו לבין הנאשם קיים סכסוך ארוך הנוגע לעניינים אחרים לחלוטין, וכי למתלונן קיימות טענות רבות כלפי הנאשם בנושאים אחרים..... ניכר מעדותו של המתלונן כי הוא מעוניין מאוד לראות את הנאשם נותר מאחורי סורג ובריח למשך תקופה ארוכה, וזאת בשל עניינים שונים, שאינם נוגעים לתיק זה. בשל כך, יש לנקוט משנה זהירות בטרם הסתמכות על עדות המתלונן. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המתלונן, כפי שאף המתלונן העיד עליו... . 
   המתלונן העיד כי קיימות הקלטות של שיחות או הודעות מוקלטות שהשאיר הנאשם במענה הקולי (עמ' 11, ש' 15 וכן בש' 25), בהמשך עדותו העיד המתלונן, בתשובה לשאלת הסניגור: "קח תשמע את השיחות, מה אתה רוצה יותר מזה?" (עמ' 8, ש' 17). בהמשך לכך, הצהיר ב"כ המאשימה, כי ההגנה מסתכנת בכך שהתביעה תביא את הקלטות הללו במסגרת עדויות הזמה. כלומר, לטענת המתלונן, ואף לטענת המאשימה, יש בידי המתלונן קלטות אשר משקפות את תוכנן של השיחות הנוגעות לכתב האישום או שיש בהן כדי לתמוך בגרסת המתלונן. אם אכן קיימות קלטות כאמור, אין זה מובן מדוע התביעה לא הציגה אותן לבית-המשפט, ולו במסגרת ראיות הזמה. אם אין בידי המאשימה קלטות כאמור, הרי שלא ניתן ליתן אמון בגרסת המתלונן, אשר טען שיש בידו הקלטות כאמור. לפיכך, יש לזקוף את אי-הצגת הקלטות לחובת התביעה.
 עוד אציין, כי התביעה לא הציגה שום פלטי שיחות בנוגע לשיחות הטלפון שביצע הנאשם. הנאשם אמנם הודה שקיים שיחות טלפון עם המתלוננים, ואולם קיימות סתירות ממשיות בין גרסת הנאשם לגרסת המתלוננים בנוגע למועדי השיחות......
סוף דבר
36.   לנוכח הקשיים אשר עולים מעדויות המתלוננים, כמפורט לעיל, סבורני שלא ניתן לבסס במקרה דנן על עדויות אלה לבדן הרשעה מעבר לספק סביר. במקרה זה נדרש סיוע כלשהו לעדויות אלה. סיוע כאמור יכול היה להתקבל באמצעות הצגת הקלטות של שיחות או של הודעות קוליות או אף הצגת פלטי שיחות, שיהיה בהם כדי לתמוך בראיות התביעה ולהפריך את גרסת ההגנה. ואולם, ראיות כאמור לא הוצגו. בנסיבות אלה סבורני שהתביעה לא עמדה בנטל ההוכחה אשר מוטל עליו.
37.   אשר על-כן, אני מזכה את הנאשם.

 לפסק הדין המלא ראה:

www.courts.co.il/SR/shalom/SH-08-3008-720.htm


אי הרשעה של נאשמת בעבירה של מתן עדויות סותרות
להלן קטעים מתוך גזר הדין של כבוד השופט מרדכי פלד מבית משפט השלום בתל-אביב

" מתוך עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה הנאשם עולה כי הוא וירון פרץ [להלן: "המתלונן"] הינם מכרים המתגוררים בשכונת תל כביר, בת"א ובמהלך שנת 2006 נתגלע ביניכם סכסוך כספי שבמסגרתו דרש המתלונן מהנאשם כספים. בעקבות כך, פנה הנאשם והגיש, בתאריך 19.2.07, תלונה שקרית נגד המתלונן, במשטרת מרחב יפת"ח, לפיה ניסה המתלונן להסיט את רכבו מהכביש בזמן נהיגה, רדף אחריו ואחרי חברתו עם סכין ואיים עליו, ביחד עם אחר, כי יהרוג אותו ובנוסף מסר כי המתלונן הצית את רכבה של חברתו, והכל ביודעו כי תלונתו כוזבת ושקרית. בהמשך לכך, מסרה גם הנאשמת, אחותו של הנאשם, הודעה למשטרה לפיה זיהתה בוודאות את המתלונן כמי שרדף אחרי הנאשם וכמי שעמד ליד הרכב עת בער.
בעקבות אותה תלונה כוזבת, נעצר המתלונן בתאריך 4.3.07 ובהמשך הוגש נגדו כתב אישום חמור, המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, סחיטה באיומים, הצתה והחזקת סכין שלא כדין. בעקבות הגשת כתב האישום נעצר המתלונן בתאריך 12.4.07, עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו ונותר במעצר עד לשחרורו, ביום 25.5.07.
מתוך עובדות כתב האישום הנוגע לנאשמת, עולה כי ביום 3.7.07, מסרה הנאשמת הודעה סותרת במשטרת מרחב יפת"ח, לפיה היא כלל לא ראתה את המתלונן וכי כלל אינה בטוחה כי הצית את הרכב ושלא ראתה פני מי שעמד ליד הרכב השרוף. הנאשמת הודתה אפוא, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של עדויות סותרות, עפ"י סעיף 240 לחוק העונשין ואילו הנאשם הודה והורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ידיעות כוזבות מסוג פשע, לפי סעיף 243 סיפא ... 
לענין הנאשמת, מפנה סניגורה, עו"ד אלפסי, לתסקיר שרות המבחן החיובי אשר הומצא לגביה, לגילה הצעיר ולהעדר עבר פלילי ועותר לאי הרשעתה. המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשמת, בשים לב לחומרת מעשיה....
בנסיבות הללו, בשים לב לעברה הנקי, תפקודה היום, גילה הצעיר ולטיב מעורבותה ולהשלכות שעלולות להיות להרשעה בהמשך דרכה, ניתן לראות בהתנהגותה הכוללת משום כשלון חד-פעמי, שממנו הפיקה את לקחה כדבעי ולא להרשיעה בדין..."


אי הרשעה של נאשמת בעבירות איומים
להלן קטעים מתוך החלטה של כבוד השופטת לבנה צבר מבית משפט השלום ברחובות מיום 8.2.2010:
"נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה בשני אישומים ביצוע עבירת איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. שתי העבירות בוצעו כלפי עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בעירית רחובות אשר טיפלה בנאשמת...
בנסיבות כפי שתוארו בתסקיר שרות המבחן, והובאו בהרחבה גם בדברי הסנגור, אני מאמצת את המלצת שרות המבחן ונמנעת מהרשעת הנאשמת, ומחייבת אותה לחתום על התחייבות עצמית על סך של 5,000 ש"ח שתעמוד בתוקפה 24 חודשים מהיום, וזאת לבל תעבור בתקופה זו את עבירת איומים או עבירת אלימות כלשהו כלפי גורמי רווחה"



זיכוי בעקבות טענת אין להשיב לאשמה

להלן קטעים מתוך החלטת כבוד השופט בני שגיא מבית משפט השלום בתל אביב מיום 23.06.10: 

1.         כנגד שני הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 ו-382(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.
בכתב האישום נטען כי נאשם 1 תקף את המתלונן, וזאת על רקע שימוש בדרך, כאשר בשלב מסוים הצטרף נאשם 2 ותקף אף הוא את המתלונן בעת שהיה שרוע על הקרקע.
2.         פרשת התביעה נשמעה ביום 9.6.10, ובסיומה טען ב"כ נאשם 2, עו"ד אלפסי, כי "אין להשיב לאשמה". עו"ד אלפסי טען כי לאחר שמיעת עדות המתלונן, אין ראיה, ולו ראשונית, הקושרת את נאשם 2 לתקיפתו.
3.         ב"כ המאשימה, עו"ד זיגמן, הצביעה על סתירות לכאוריות בין הודעת נאשם 1 להודעת נאשם 2, והסבירה כי בסתירות אלה, בצירוף לנוכחותו של נאשם 2 במקום ובזמן הרלוונטי, יש כדי להוביל לדחיית הטענה....
 
11.        כיון שהמתלונן אינו יכול לזהות את אותו תוקף נוסף, מסתכמות ראיות התביעה להוכחת אשמתו של נאשם 2 בנוכחותו במקום האירוע בזמן הרלוונטי, ובאותה סתירה לכאורית האמורה לעיל.
            סבורני כי אין די בנתונים אלה, אפילו יינתן להם מלוא המשקל, כדי להעביר נטל הבאת הראיות לשכמו של נאשם 2. נוכחותו של נאשם 2 במקום האירוע, כשלעצמה, איננה מהווה נתון "מפליל" שכן היה ברכב עם מעבידו (נאשם 1). גם אותה סתירה לכאורית בין גרסאות הנאשמים ניתנת ליישוב, וממילא אינה נמצאת בלב האישום, או משליכה על הוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם 2. 
איש לא ראה או זיהה את אותו תוקף נוסף, ואין בנמצא כל ראיה פוזיטיבית, ולו דלה, אשר יש בה כדי לקשור בין נאשם 2 לתקיפת המתלונן.
השתתפותו של נאשם 2 בתקיפת המתלונן, ככל שהיא מבוססת על הנתונים שהציגה המאשימה בשלב הבאת הראיות, הינה לא יותר מספקולציה, ואין די בה כדי לחייב את נאשם 2 להשיב לאשמה.
12.        לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את טענת הסניגור לפיה אין על נאשם 2 להשיב לאשמה, ומורה על זיכויו של נאשם 2 מהמיוחס לו בכתב האישום.


זיכוי מעבירות פציעה בנסיבות מחמירות(באמצעות סכין), תקיפה ואיומים כלפי בת זוג 
בעקבות מחדלי משטרה בביצוע פעולות חקירה ובעיות במהימנות המתלוננת
("לא ניתן לבסס את הרשעת הנאשם אך ורק על התופעה המוכרת של חזרת מתלוננות מגרסתן") 
להלן קטעים מתוך הכרעת-דין כבוד השופט דר' קובו מבית משפט השלום ברמלה מיום 22.5.11: 

" המתלוננת העידה בבית-המשפט וחזרה בה מהודעתה במשטרה. המתלוננת בעדותה הכחישה את הדברים שמסרה במשטרה מכל וכל. המתלוננת מסרה שהתלוננה נגד הנאשם משום "שהתעצבנה" (עמ' 7, ש' 25). המתלוננת חזרה על כך שכל תלונתה נגד הנאשם הינה שקרית (עמ' 8, ש' 9). בחינת הודעותיה של המתלוננת במשטרה, אשר הוגשו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 מעלה כי קיים קושי ליתן אמון מלא באמור בהודעות האמורות. בהודעתה הראשונה (ת/3) מוסרת המתלוננת כדלקמן:
 "היום בסביבות שעה 20:00 אני והוא היינו בבית, באה עם חברה שלו הרוסייה, ואני אמרתי לו למה אתה מביא אותה, התחיל למשוך לי בשערות, ואמר לקח סכין יפנית צבע שחור, אמר לי "אני אשים לך את זה בבטן", ואני פתחתי את הדלת וברחתי מהבית".
קיים קושי לקבל את תיאור הדברים של המתלוננת בגרסתה הראשונית במשטרה. המתלוננת מתארת אירוע שבו כביכול היא והנאשם היו ביחד בבית, ולמקום הגיעה אותה חברה לשעבר של הנאשם. ברם, כפי שיובהר להלן, דברים אלה אינם משקפים את שאירע...
נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהנאשם כלל לא הגיע למקום, אלא היה שם מלכתחילה והמתלוננת היא שהגיעה למקום. כמו-כן, נדמה שאין מחלוקת על כך שהמתלוננת כלל לא ראתה את חברתו לשעבר של הנאשם, אלא רק שמעה על כך מפיו. בכך יש משום כרסום משמעותי בגרסת המתלוננת כפי שנמסרה במשטרה... 

"קיים קושי ליתן לחתכים בידיה משקל רב, וזאת הואיל והמשטרה לא טרחה לצלם את החתכים, ומכאן שלא ניתן להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי (עמ' 24, ש' 25-26). החוקר שהעיד אף לא זכר את החתכים מעבר לדברים שרשם, ולא ידע למסור אודותם שום פרט מהותי (עמ' 25-26). הנאשם הסביר כי החתכים בידיה של המתלוננת הם מילדותה (עמ' 40, ש' 17-22), ובהעדר צילום של החתכים לא ניתן לשלול את גרסתו...
כמו-כן, המתלוננת טענה בחקירתה שהנאשם איים עליה באמצעות סכין יפנית בצבע שחור. יצוין כי התלונה בנושא זה הוגשה זמן קצר לאחר האירוע. אף על-פי כן המשטרה לא חיפשה וממילא לא תפסה את הסכין, וכלל אין אינדיקציה לכך שהיתה ברשות הנאשם סכין יפנית בצבע שחור (עמ' 27, ש' 23-25)...

"בסיכומו של דבר, לא מצאתי עילה של ממש להעדיף את גרסת המתלוננת במשטרה על-פני עדותה בבית-המשפט. בעדותה בבית-המשפט הכחישה המתלוננת מכל וכל את הדברים, ולא מצאתי עילה להעדיף את גרסתה במשטרה. אמנם, בתיקים רבים מתלוננות אשר הגישו תלונה כנגד בני זוגן חוזרות בהן מגרסתן ובמקרים רבים יש מקום להעדיף את גרסתן במשטרה על-פני עדותן בבית-המשפט, וזאת לאור העובדה שקיימים תמריצים מוכרים לחזרה מתלונות בתיקי אלימות במשפחה. יחד עם זאת, במקרה דנן, לא נמצאה עילה של ממש להעדיף את גרסתה במשטרה, ולא ניתן לבסס את הרשעת הנאשם אך ורק על התופעה המוכרת של חזרת מתלוננות מגרסתן. דווקא ניתוח גרסתה בחקירה, כמפורט לעיל, אינו מאפשר להעניק לגרסה זו משקל רב". 

זיכוי מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בשל כך שהתביעה לא עמדה בנטל הראיה להוכחת זיהוים של הנאשמים כמי שהשתתפו בתקיפה.
להלן קטעים מתוך הכרעת הדין של כבוד השופטת הדסה נאור מבית משפט השלום בתל אביב מיום 12.7.11:

 ללא כל התגרות, ללא כל מניע גלוי או נסתר ומתוך אלימות לשמה הותקף באכזריות, בליל יום העצמאות של שנת 2005, בתאריך 11.5.05, סמוך לשעה 23:40, חליל אזברגה (להלן: "המתלונן"), בעת שעסק בעבודת ניקוי בגן ציבורי ע"ש דוידוף, בשד' ירושלים פינת נחל הבשור בתל-אביב, על ידי שלושה תוקפים.
על פי המתואר בכתב האישום תקפו הנאשמים ואחר, שמשפטו הופרד, את הנאשם בכך שחבטו בגופו, דחפו והפילו אותו, על הרצפה, והמשיכו לחבוט בו, גם לאחר נפילתו, בידיהם וברגליהם...

בגין מעשים אלה ותוצאתם מייחסת המאשימה לנאשמים עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, על פי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
אין מחלוקת כי המתלונן הותקף במקום ובמועד הנטען, כמתואר בכתב האישום, והאחר, מוחמד אבו סיף (להלן: "מוחמד"), אשר נעצר יחד עם הנאשמים סמוך לאחר האירוע, אף הודה, בהליך שהתנהל נגדו, בביצוע עבירת התקיפה.
המחלוקת היא בשאלת הזיהוי בלבד, קרי: האם הוכח, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשמים, העומדים לדין לפניי, השתתפו, בתקיפת המתלונן, יחד עם מוחמד.
הנאשמים, שנעצרו מיד לאחר האירוע ובסמוך למקום התרחשותו, הכחישו מיד עם מעצרם מעורבות כלשהי בתקיפה וכפרו מכל וכל במיוחס להם, גם בתשובתם לאישום...
נסקור עתה אחת לאחת את עדויות עדי התביעה, ונבחן, האם יש בהם כדי להוביל למסקנה האחת והיחידה כי הנאשמים הם אלה שתקפו את המתלונן יחד עם מוחמד....
השוטר רס"ר אריק בנימין עצר במקום את נאשם 1.
מדו"ח הפעולה שערך ומעדותו בבית המשפט עולה כי עצר אותו, לאחר שעלה החשד שהוא אחד התוקפים, משום שלבש חולצה אדומה, שהתאימה לתיאור פרטי הלבוש, על פי דיווח שהתקבל מהתצפיתן, שהיה עד לאירוע התקיפה, ומשום שעמד בסמוך למתלונן ולשני החשודים הנוספים שנעצרו, אף הם על פי תיאור פרטי הלבוש שמסר התצפיתן, כשלדבריו בעדותו בבית המשפט, "הם היו מנותקים משאר החוגגים בפארק... לא היו במקום אנשים אחרים שענו לתיאור".
האם התכוון בדבריו שבמקום בו נעצרו הנאשמים ומוחמד, סמוך למקום האירוע, על המדרכה מחוץ לגן, לא היו אנשים נוספים, או שמא לא ראה, בין ההמונים שגדשו את המקום, שלושה אחרים שתיאור בגדיהם הלם את הדיווח שקיבל מהתצפיתן? תשובה ברורה לשאלה זו לא נשמעה מפי עד זה...
השוטר רס"ר משה שטח שימש באותו ערב כתצפיתן והוא זה שהבחין באירוע התקיפה, דיווח עליו בקשר, תוך מתן תיאור של פרטי הלבוש של החשודים.
אין מחלוקת, כאמור לעיל, שצבע החולצות שלבשו שלושת החשודים שנעצרו ובהם שני הנאשמים, תאם את תיאור פרטי הלבוש שמסר העד, בזמן אמת, בדיווח לשוטרים בשטח, כשלדבריו בהגיעו לתחנה זיהה אותם על פי תיאור הלבוש.
העד אף הוסיף וסיפר כי ממקום התצפית ראה את תחילת המעצרים ואת השוטרים שהגיעו למקום ולחשודים.
אולם בנקודה זו סותרים הדברים שרשם, בדוח הפעולה שערך, סמוך לאחר האירוע, שם ציין שהשלושה נראו מתנגדים לביצוע המעצר, את עדויות השוטרים, אשר ביצעו את המעצרים, שלא דיווחו ולא העידו על התנגדותם של הנאשמים למעצרם...
 
המאשימה, היא לא עמדה בנטל להוכיח אחרת, כשחרף העובדה שהמשטרה ביקשה וקיבלה צו לנתוני תקשורת, למכשירי הטלפון הניידים של הנאשמים ומוחמד, שנתפסו על ידי המשטרה במהלך מעצרם, לא עשתה בו שימוש, ולא ביצעה כל פעולה חקירתית שיהא בה כדי להפריך את טענתם ולהצביע על קשר ביניהם.
אמנם, העובדה שלא הוכח קשר בין הנאשמים, בינם לבין עצמם ובין מי מהם למוחמד אינה יכולה, כשלעצמה, ללמד כי ידם של הנאשמים לא הייתה במעשה, אך יש בכך כדי להחליש את ראיות התביעה.
קשר כזה, לו היה מוכח, היה יכול להוות נסיבה משמעותית, במסכת הראיות הנסיבתיות הצריכות להוכחת מעורבותם של הנאשמים באירוע, ולו מהטעם שהייתה מפריכה את גרסתם ומצביעה על העדר מקריות בנוכחות במקום יחד עם מוחמד, שכאמור הודה במעשה...
מדובר באירוע שהתרחש ערב חג העצמאות, ביציאה מגן דוידוב ביפו, שעה שבגן היו המוני חוגגים ואני מתקשה לקבל כסבירה את האפשרות שבעת שהשוטרים הגיעו למקום התקיפה, השלושה, שנעצרו, הם בלבד שהו במקום, ששימש פתח כניסה ויציאה מהגן, ונראה כי בתיאורם את זירת האירוע, כשהגיעו למקום, התכוונו לכך ש"לא היו במקום אנשים אחרים שענו לתיאור".
המתלונן עצמו מסר הודעות מבולבלות ולא עקביות, באשר לדרך זיהוים של הנאשמים, כאלה אשר תקפו אותו, כשמחד טען שלא ראה אותם ולא יכול לזהותם ומאידך טען שאלה שנעצרו על ידי המשטרה הם אלה שתקפו אותו, וגם עדותו בבית המשפט לא תרמה להסרת הספק בשאלת זיהוים של הנאשמים, כשהזמן שחלף מאז האירוע ועד יום מסירת עדותו בבית המשפט הוביל לבניית גרסה, שלא מצאה תימוכין לא בהודעותיו במשטרה אף לא בעדויות השוטרים, לגבי נסיבות מעצרם של הנאשמים, כשבעדותו אף הוסיף שהוא חושב שאחד התוקפים ברח, לפני שהשוטרים הגיעו למקום.
מכאן, שלכאורה לפחות לגבי אחד הנאשמים יש טעות בזיהוי וכיצד ניתן לקבוע מי הוא מבין השניים?!
 
כל אלה הובילו אותי למסקנה, שעל אף הענן הכבד של חשד שנותר מרחף מעל הנאשמים, בעניין מעורבותם בביצוע העבירה, לא עמדה המאשימה בנטל הבאת הראיות להוכחת זיהוים של הנאשמים, כמי שהשתתפו בתקיפת המתלונן, מעבר לכל ספק סביר.
זיהוים של הנאשמים מתבסס על שתי ראיות נסיבתיות, האחת - הימצאותם במקום, סמוך לאחר האירוע, כנראה בסמיכות האחד לשני, והשנייה - תיאור לבושם הולם את תיאור התצפיתן.
די בראיות נסיבתיות אלה כדי לבסס חשד למעורבותם בביצוע העבירה, חשד אשר הצדיק את מעצרם וחקירתם, אך לא די בו כדי להוביל להרשעתם ולפיכך אני מורה על זיכויים מחמת הספק, כאמור בפתח הכרעת הדין.
 

 זיכוי מעבירות פציעה בנסיבות מחמירות(דקירה באמצעות סכין) בעקבות עדותה של עדת תביעה שבחקירה נגדית של הסנגור אישרה כי הנאשמת אינה מי שהיא ראתה דוקרת ( דבר שהעדה מסרה לתובע לפני הדיון והנאשמת שמעה זאת, אך התובע לא מסר הדבר לסנגור)
בית המשפט קבע כי המידע שמסרה העדה לתביעה הוא פרט מהותי שהיה עליה להעביר במלואו להגנה באופן מידי   

להלן קטעים מתוך הכרעת-דין כבוד השופטת שרון קיסר מבית משפט השלום ברחובות מיום 23.10.11: 

1.         נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה שתי עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והחזקת סכין במטרה לא כשרה לפי סעיף 186א לחוק העונשין.
2.         על פי כתב האישום, בתאריך 13.3.09 בשעה 02:00 או בסמוך לכך, במהלך ויכוח עם המתלוננת, הוציאה הנאשמת סכין שהחזיקה ברשותה אותה שעה, ודקרה באמצעותו את המתלוננת בבטן עליונה צד שמאל ובמותן ימין. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלוננת פצעי דקירה, אשר בעטיים הובהלה למחלקה לרפואה דחופה בבית חולים אסף הרופא, ונזקקה בין היתר לתפירת החתך בבטן העליונה...  
7.    העדה פנינה בולייה (להלן: "פנינה"), ציינה כי ראתה את האירוע כולו מחלונה, הן את אשר התרחש לפני הדקירה והן את שאירע לאחריו. היא ראתה את המתלוננת מתווכחת עם מישהי "אתיופית" בנושא הקשור לבגדים, אשר בעקבותיו אותה אחת דקרה אותה. כן ציינה כי באירוע נכחה גם מישהי נוספת אותה כינתה "אתיופית הודית". (להלן: "הנוכחת השלישית").
       עם זאת, במהלך עדותה, ציינה פנינה בצורה ברורה, הן בחקירה נגדית והן בחקירה חוזרת לתובע, כי הנאשמת איננה מי שהיא ראתה דוקרת את המתלוננת באירוע נשוא כתב האישום, וכי זו שדקרה את המתלוננת היתה יותר "שמנמונת ונמוכה". יצוין, כי כעולה מחקירתה ומדברי התובע, פנינה אמרה זאת כבר לתובע עוד עובר לדיון, כאשר ראתה את הנאשמת בבית המשפט....
    10.הגעתי לכלל מסקנה כי קם ספק סביר בכך שהנאשמת ביצעה את העבירות המיוחסות לה בכתב האישום, מהטעמים שיפורטו להלן:             
     11. עדת הראייה פנינה, אשר הינה עדה אובייקטיבית ללא כל אינטרס, שאיננה מכירה את המתלוננת והנאשמת, אשר עדותה עוררה בי אמון והיא ראתה את האירוע במלואו....
12.   המתלוננת היא העדה היחידה אשר העידה כי הנאשמת היא זו שדקרה אותה. לא מצאתי את  עדותה מהימנה דיה על מנת שניתן יהיה להתבסס על עדותה כראיה כמעט יחידה לכך שהנאשמת דקרה אותה, ללא תוספת ראייתית משמעותית. זאת הן בשל אופן עדותה, ובעיקר בשל הסתירות הרבות והמהותיות שהגלו בין תיאורה את אירוע הדקירה לבין תיאורה של פנינה את האירוע....
13.   מנגד, עדותה של הנאשמת היתה עקבית, לא התגלו סתירות בין דבריה במשטרה בשתי הודעות             ובעימות, ובין דבריה בבית המשפט והיא הודתה גם בפרטים רבים אשר יכולים היו לפעול לחובתה, כדלקמן: העובדה שהיתה בסכסוך עם המתלוננת, כי פיזרה את בגדיה של המתלוננת עובר לאירוע, כי שתתה אלכוהול במועד האירוע, והיא אף הודתה כי השתמשה בסמים בעבר כאשר  נשאלה כל כך במשטרה (ת/4 גיליון 2 שורה 11)....
16.   למעלה מן הנדרש, אני מוצאת להתייחס לטענת הסנגור, כי התביעה שגתה בכך שלא העבירה לו את        המידע החדש שמסרה פנינה לתובע עובר לדיון.
17.   כפי שצוין לעיל, עובר לדיון, כאשר ראתה פנינה את הנאשמת בבית המשפט, אמרה לתובע במהלך רענון הזיכרון שערך לה, כי הנאשמת איננה מי שהיא ראתה דוקרת את המתלוננת וכי הדוקרת היתה יותר "שמנמונת ונמוכה". בדרך מקרה, הנאשמת שמעה את העדה אומרת דברים אלה לתובע וכך נודע לנאשמת ולסנגור על כך.
       כאשר שאל הסנגור את העדה על כך, התנגד התובע באומרו "אני מתנגד. מה שהיא שמעה זה חצאי משפט. כשאני יצאתי עם העדה החוצה היא הבהירה את עצמה. אני אציג את הדברים במלואם בחקירה חוזרת" (עמ' 30 שורות 29-30). כפי שצוטט בסעיף 6 לעיל, בחקירה חוזרת    חזרה פנינה על דברים אלה ואף חיזקה להם.
18.   סבורני כי היה על המאשימה להעביר מידע זה באופן מיידי לסנגור עובר לדיון, בין אם היא אמרה  דברים אלה בנוסח זה או אחר ובין אם נתנה הסברים שונים לכוונתה. אף אם היה בליבה ספק כי הנאשמת היא זו שדקרה את המתלוננת, להבדיל מהמקרה דנן בו העידה ללא היסוס כי הנאשמת איננה זו שדקרה את המתלוננת, היה על המאשימה להעביר את הדברים הנוגעים לעניין זה במלואם, אם כי אני מוצאת לציין כי התרשמותי היתה כי מדובר בשגגה שנעשתה בתום לב....
 
 אין כל ספק, כי עד ראייה למעשה דקירה, אשר מוסר לתובע כי הנאשם איננו מי שהוא ראה דוקר את  המתלונן, הינו פרט מהותי וחיוני ביותר ולפיכך היה על התביעה להעביר פרטים אלה במלואם להגנה באופן מיידי, גם אם הדברים כללו הבהרות או הסברים שונים כפי שטען התובע. עם זאת, נוכח מסקנתי כי יש לזכות את הנאשמת אינני נדרשת לבחינת נפקות מחדל זה....
 
20.   על יסוד כל האמור לעיל אני מזכה את הנאשמת מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לה בכתב  האישום.


זיכוי מעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות בעקבות חקירה נגדית של העדים על ידי הסנגור  עו"ד אבי  אלפסי

להלן קטעים מתוך הכרעת-דין כבוד השופטת רייך שפירא מבית משפט השלום בתל אביב :

בפתח הדיון מודיע בית המשפט, שמחמת הספק מזוכה הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
התביעה טוענת, שבתאריך 25.08.08 בשעות הערב, ברחוב נתיבות 30 בת"א, על רקע סכסוך שכנים, תקף הנאשם יחד עם אחרים את משה ישר, יליד 1958 (להלן: "משה"). על פי כתב האישום היכה הנאשם את משה כשאחרים חבלו בו במקלות. לקצהו של אחד המקלות חובר חפץ חד. יעקב ישר, יליד 1960 (להלן: "יעקב"), שהוא אחיו של משה הותקף גם הוא על ידי הנאשם ואחרים כשניסה להיחלץ לעזרת אחיו. הוא הוכה בבעיטות ובאגרופים גם בראשו. עקב המכות שהוכה, נפל ואיבד את הכרתו. כשאימם של האחים - שושנה ישר, ילידת 1939 (להלן: "שושנה") נחלצה לעזרת בניה, הותקפה גם היא ומשקפיה נשברו.
כתוצאה מהתקיפות שני האחים נחבלו בכל חלקי גופם ואימם נחבלה בראשה ובפניה. השלושה נזקקו לטיפול רפואי בבית חולים כדלקמן:
• למשה נגרמו פצע דקירה באמה ונפיחות בברך.
• יעקב נחתך בשפה, נחבל בצלעות, באמה ומסביב לעינו נותרו סימני חבלה.
• שושנה נחבלה בראשה שהתנפח, נגרם לה חתך מתחת לעין.....
מהימנות המתלוננים שושנה, משה ויעקב – שלושתם היו עקביים בטענתם הכללית שהנאשם ושני בניו תקפו אותם בתאריך שבדיון. גרסאותיהם אינן ברורות באשר לנסיבות ולאופן שבו הותקף כל אחד מהם. מהשוואת הדברים שמסרו במשטרה לעדויותיהם בבית המשפט, כמו גם השוואתם גרסאותיהם זו מול זו, משקפות סתירות ותמיהות רבות ומהותיות, באופן שאיננו מאפשר קביעת תשתית עובדתית. ,,,
בנוסף לפגמים ולסתירות בגרסאות המתלוננים, היורדות לעצם המחלוקת, אי אפשר היה שלא לראות את יחסם השלילי של עדי התביעה לנאשם ולא להתרשם לשלילה ממאמציהם לעשות כיכולתם להחמיר את מצבו המשפטי. הדבר התבטא בעיקר בהעצמת תיאור התקיפות ובטענה שחזרה על עצמה שהנאשם ובניו ניסו לרצוח אותם. שושנה במהלך עדותה הצביעה על הנאשם ואמרה ללא ביסוס שהוא עבריין סמים שישב בכלא שנים רבות. 

 
זיכוי מעבירת מעשה מגונה בפומבי בעקבות טענה משפטית שהעלה הסנגור עו"ד אבי אלפסי


להלן קטעים מהכרעת הדין של כבוד השופט מרדכי פלד סגן נשיא בית משפט השלום בתל אביב מיום 24.1.12 (ת"פ 17627-06-11)

"בהגיעו לחדר החקירות, כשידיו כבולות באזיקים, סרב הנאשם לחזור וללבוש את מכנסיו שנפלו, ולפתע, בעודו עומד אל מול החוקר, כפי שהדברים גם נראים בדיסק שצולם לכל אורך החקירה, הוריד הנאשם את תחתוניו, וחשף את איבר מינו בפני החוקר...
מצאתי כי אין מקום לכלול כנגד הנאשם, בנסיבות הכוללות של האירוע, גם ביצועה של עבירה נוספת, של מעשה מגונה בפומבי. בהקשר זה גם מקובלת עלי טענתו של הסנגור, שהועלתה על הכתב, לאחר שנשמעו הטיעונים על פה בתיק, כי ספק הוא אם ניתן לומר כי התיבה "בפומבי", המופיעה בסעיף 349 (א), התקיימה במקרה זה, וזאת בשים לב למקום בו ארע האירוע הספציפי (ראה בהקשר זה - י.קדמי, על הדין בפלילים, חלק שלישי, עמ' 1433, סעיף 4 וכן ראה סעיף 34 כ"ד. לחוק העונשין, שם מוגדרים "מקום ציבורי" ו"פומבי" לעניין מעשה, ומכח ההגדרות הללו שבחוק, ספק אם ניתן לראות במעשהו של הנאשם, בתוך חדר החקירות המשטרתי, כמעשה שנעשה בפומבי).."


זיכוי מעבירות ניסיון תקיפה ואיומים בעקבות סתירות שנתגלו על ידי חקירה נגדית של הסנגור  עו"ד אבי  אלפסי
____________________________________________________________________________________________________

להלן הכרעת-הדין של כבוד השופטת עינת רון מבית משפט השלום בפתח תקוה מיום 9.10.13:


ייאמר כבר עתה כי הנאשם זוכה מחמת הספק מן העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של ניסיון תקיפה סתם ואיומים.
המעשים, כך על פי הנטען, כוונו כלפי המתלוננת אשר התגוררה אותה עת בסמוך למקום בו שהה הנאשם.
ליאור מדמוני היא המתלוננת סיפרה בבית המשפט כי אות התקופה התגוררה יחד עם החבר שלה בדירה ברחוב הירקון בראש העין . הדירה זו התגורר גם שותף נוסף . בדירה ממולם, התגורר אותה עת הנאשם אשר קיבל רשות לעשות כן אצל הבעלים של אותה דירה שהוא גם הבעלים של הדירה בה הם התגוררו.
לדבריה לא היה לה קשר עם הנאשם והיא לא הכירה אותו ואולם לאחר ש"העיפו" אותו מאותה דירה, הוא פנה לחברה והסביר כי אין לו היכן לגור וביקש להתגורר עימם מספר ימים עד שימצא מקום  וכדבריה: "הוא החליט להתנחל מחוץ לדירה שלנו עם המיטה והסלון".
המתלוננת סיפרה כי ביום שישי בבוקר התעוררה לאחר שביום חמישי בלילה שמעה רעשים רבים מן המרפסת מן הכיוון של הנאשם ולהשערתה עסק שם הנאשם בשימוש בסמים, או שמא היה שרוי ב"קריז". תוך שהיתה עסוקה בסידור הבית, הגיע אל הדירה חבר של חברה והיא ביקשה ממנו כי יפנה אל הנאשם ויבדוק מה מצבו, כיוון שחששה שהוא עוסק בסמים.
היא הבחינה כי השניים הולכים מרחק קצר יחדיו וסברה שמא החבר לוקח את הנאשם מן המקום ואף שאלה אותו אם הוא לוקח אותו עימו, אלא שהחבר נכנס לרכבו ועזב את המקום ואילו הנאשם הוציא מזרק מכיסו עם מחט חשופה, אחז בו כמו בסכין, במטרה לדקור אותה. המתלוננת שנבהלה רצה אל תוך הבית, תוך שסגרה את הדלת. הנאשם, כך תארה, ניסה לפתוח את הדלת, אך ללא הצלחה. ותוך כדי ניסיונותיו אמר לה  הנאשם כי כאשר תצא מן הבית הוא "יפרק לה את התחת".  המתלוננת סיפרה כי נכנסה לחץ ולפחד וביקשה כי יניח לה ואפילו ביקשה ממנו סליחה כיוון שלטעמה הוא היה בסוג של "קריז". המחשב הנייד שלה היה בחוץ והנאשם התגרה בה וקרא לה לצאת החוצה ולקחת אותו,  שאם לא כן הוא ייקח אותו.
המתלוננת התקשרה לחברה, שהיה אותה עת במאפיה והלה הגיע למקום יחד עם מוקד של עירית  ראש העין  ועד אז לא פתחה את הדלת לאיש.
המתלוננת סיפרה על תחושות הפחד הקשות שאפפו אותה במהלכו של אירוע זה.
בחקירה הנגדית סיפרה המתלוננת כי חברה אינו עוד חברה ולמעשה, ביום האירוע הם נפרדו ומשנשאלה האם היה זה בגלל האירוע, השיבה: "אני לא יכולה להגיד שרק בגלל האירוע הזה".
משהוטחה בה טענת הנאשם כי אותו בוקר היא התווכחה עם חברה אודות דיסק שנשרט והחבר הבהיר לה כי  זהו יומה האחרון בדירה, השיבה המתלוננת כי אין לכך קשר עם המקרה וכי אין זה נכון.
משהבהיר לה ב"כ הנאשם כי הנאשם שמע דברים רבים מן המתרחש בדירה מבעד למרפסת בה שהה, וכך שמע אודות הדיסק, השיבה כי לא זכור לה דבר באשר לדיסק.
המתלוננת הבהירה כי אין לה כל קשר עם סמים, ברם לאור שקראה , הרי מי שמצוי בקריז הוא מי שנראה "בשגעון" וזו היתה השערתה ולכשהנאשם יצא לעברה עם מזרק, אף הבינה כי אכן כך הוא.
המתלוננת אישרה, כי עופר, החבר שהגיע למקום לא הכיר את הנאשם ולמרות זאת היא שאלה אותו האם ייקח את הנאשם עימו. היא חזרה על כך כי הוא עזב את המקום ולמעשה, נמלט מן המקום כיוון שפחד. היא אישרה כי לא סיפרה במשטרה כי פחד ונמלט וכי אך הזכירה את נוכחותו במקום.  עם זאת, כך הסבירה, אף היא היתה נוהגת כמוהו לולא התגוררה במקום, דהיינו דואגת לעצמה ועוזבת את המקום.
משהוטח במתלוננת כי הנה כאשר הגיעה המשטרה למקום חברה לא היה שם, השיבה כי אכן כך היה. החבר הוזעק על ידיה אל הבית והגיע יחד עם מוקד העיריה ולאחר מכן חזר לעבודתו, למיטב זכורנה, הגם שאינה יכולה לומר זאת בוודאות לאור הזמן הרב שחלף מאז האירוע.  היא אף אינה יודעת לומר האם החבר - אלי, שוחח עם הנאשם כאשר הגיע למקום, שכן היא הופנתה מיד אל רכב המוקד ושם ישבה.  המתלוננת דחתה את טענת ב"כ הנאשם כי אלי לא התייחס ברצינות לדבריה וסיפרה הי  הוא זה שאמר לה כי עליה להגיש תלונה במשטרה. היא ציינה כי הוא עצמו לא מסר  הודעה במשטרה, כיוון שלא נכח באירוע.
אליהו קראווני, שהיה אותה עת חברה של המתלוננת סיפר בבית המשפט, כי עת עבד במאפיה, התקשרה אליו המתלוננת וצעקה כי מנסים לרצוח אותה. הוא עזב את מקום עבודתו ורץ הבית ושם שמע ממנה את הדברים.
במקום היתה ניידת של הפיקוח העירוני, והוא ביקש מהם להזעיק את המשטרה. המתלוננת נראתה מבוהלת מאוד וסיפרה לו כי הנאשם איים עליה עם מזרק. למיטב זכרונו, שכן הדברים התרחשו זה מכבר, האיום היה כי הנאשם ירצח אותה.
באשר לקשר שלו עם הנאשם ציין העד, כי לא היתה ביניהם הכרות ממשית וכי הוא הכיר אותו מן השכונה. הנאשם הגיע לשכן שלהם ועל כן הוא ישב עימו והתיידד עימו.

בחקירה הנגדית עמד העד על כך כי זה היה טיב הקשר ביניהם. הוא אישר כי אכן לנאשם לא היה היכן לגור ובחלק מן המקרים הוא לן ברחוב. הוא אישר כי הנאשם בא אל שכנם  וישן אצלו, אך מעבר לכך הוא עצמו לא היה חבר של הנאשם.
באשר למתלוננת עצמה ציין העד כי אכן היה בן זוגה אך היה זה בתקופה קודמת, אותה עת הוא לא התגורר עימה במקום אלא עם שותף ואילו המתלוננת נהגה להגיע לעיתים לדירה ולשהות בה כידידתו.
גם אותו יום  - יום האירוע - כך אישר לשאלת ב"כ הנאשם לא היתה המתלוננת בת זוגו , אלא שהתה בדירה כידידתו בלבד.

משנשאל על ידי ב"כ הנאשם האם אותו בוקר היתה ביניהם מריבה אודות דיסק שנשרט, השיב העד כי עד לרמה כזו אינו זוכר לומר, ברם היו ביניהם מריבות לא מעטות וכי בלא מעט מן הפעמים המתלוננת גרמה לפרובוקציות.
הוא אישר כי היא שברה תריסים בבית והיו לה לא פעם התפרצויות זעם.
ב"כ הנאשם הציג בפני העד אפשרות כי הוא והמתלוננת רבו אותו בוקר והיא התקשרה אליו וסיפרה לו סיפור שלא התרחש והעד השיב כי הדבר אפשרי.
העד אישר כי הוא הגיע למקום והרגיע את המתלוננת. הוא סבור כי הוא נשאר במקום גם כאשר הגיעה המשטרה ולא סביר בעיניו כי חזר לעבודתו טרם הגעת המשטרה.
אבשלום מידאני, שוטר סיור בתקופה הרלבנטית  ערך דו"ח פעולה (ת/1) ממנו עלה כי משהגיע למקום פגש במוקד העירוני וכן את המתלוננת כמו גם את הנאשם, לגביו טענה המתלוננת כי הוא איים עליה. העד ציין בדו"ח שערך כי המזרק הנטען לא נמצא באזור.
העד עיכב את הנאשם ובדו"ח העיכוב נרשמה תגובתו: "לא רדפתי ולא שום דבר" (ת/2)
הוגשה הודעתו של הנאשם במשטרה (ת/3) בה סיפר הנאשם כי אינו גר במקום זה, אלא הדייר במקום מתיר לו לעשות שם כביסה, כיוון שהוא חסר בית. לדבריו מדובר במתלוננת שאינה נורמלית בעקבות שהותה בהודו וכי אותו בוקר היא התווכחה עם החבר שלה בשל דיסק שהיא שרטה והחבר אמר לה כי עליה ללכת מן הבית וכי זהו יומה האחרון בבית ועל כן ברצותה לקרב את החבר, גרמה לפרובוקציה והזעיקה אותו ממקום עבודתו בטענה שהנאשם רדף אחריה. לדברי הנאשם הכל מדמיונה של המתלוננת. אין ברשותו מזרק כלשהו ולא ידוע לו על מה היא מספרת. הוא אישר כי בידו היה מקל קטן ויתכן כי המתלוננת סברה כי זהו מזרק. עם זאת, הכחיש כי רדף אחריה או כי איים עליה.
בבית המשפט סיפר הנאשם כי היחסים בינו לבין המתלוננת היו תקינים, היא נהגה לשוחח עימו והוא סייע לה, היא אף קנתה לו סיגריות ולפתע החליטה להתלונן נגדו. הוא נימק זאת בכך שהיא "שרוטה" בשל שהותה בהודו. לדעת הנאשם מדובר בבחורה אשר גורמת פרובוקציות ועשתה כך לא אחת ביחסיה עם חברה.  הוא הכחיש כי רדף אחריה ואיים עליה וציין כי בידו היה אטב ויתכן שהמתלוננת דמיינה כי הוא מחזיק מזרק בידו.
בחקירה הנגדית אישר הנאשם כי במועד האירוע הוא ישן במקום אם כי לא בבית פנימה.  הוא ציין כי לא סיפר על המתלוננת שהיתה מאושפזת בבית החולים כיוון שאינו אמור לספר את כל קורות חייה למשטרה.
לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות שהובא בפני אציין כי אמנם חשד כבד רובץ לפתחו של הנאשם כי אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. גם עדותו של הנאשם בבית המשפט הקשתה מאוד ליתן בו אמון, שכן היו אלו תשובות מבולבלות ומפותלות ולעיתים אף כאלה שאינן עולות בקנה אחד עם מבחני היגיון ושכל ישר.
ועם זאת, ממכלול חומר הראיות אשר פורט לעיל בהרחבה עולות לא מספר תמיהות.
עדותה של המתלוננת עצמה העלתה תמיהות באשר לטיב נוכחותו של הנאשם במקום. גרסתה באשר למגוריו אצלה ואצל חברה סותרים לא רק את גרסת הנאשם, אלא גם את גרסתו של החבר או שמא הידיד, אליהו קראווני.
המתלוננת סיפרה כי בעת האירוע הגיע למקום חבר שלהם - עופר, אשר נבעת מהתנהגותו של הנאשם ונמלט מן המקום. למרבה הצער, עופר לא הובא לעדות וכך לא שפך אור על האירוע. התיאור מעלה תמיהה, הכיצד עופר  נקלע לאירוע כפי שמתארת אותו המתלוננת ונוטש את המתלוננת אל מול הנאשם ונמלט כל עוד נפשו בו. 
תמיהה נוספת עלתה באשר לצירוף המקרים של עזיבתה של המתלוננת את הבית אותו יום ופרידתה מאליהו קראווני, לשיטתה ניתוק יחסי החברות ביניהם ולשיטתו - עזיבה ככל עזיבותיה.
עזיבה זו עולה בקנה אחד עם גרסת הנאשם הטוען כי שמע את החבר מודיע למתלוננת כי זהו יומה האחרון בדירה וכי עליה לעזוב.
קראווני מתאר מערכת יחסים שונה לחלוטין בינו לבין המתלוננת. ברי כי האמת מצויה אצל אחד מהם והשני טעמיו עימו לטעון אחרת.
כך, או כך, קראווני אישר כי הרבה לריב עם המתלוננת והיא נהגה ליצור בשל כך פרובוקציות שונות ולא שלל את האפשרות כי כך היה גם במקרה זה.
בשל כל התמיהות לעיל, והגם שכפי שציינתי לעיל, רובץ חשד כבד לפתחו של הנאשם ולא נתתי אמון בגרסתו, לא ניתן היה להשתחרר מן הספק  ולקבוע כי אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. 
בשל ספק זה יזוכה הנאשם מן העבירות של ניסיון לתקיפה סתם ואיומים שיוחסו לו בכתב האישום.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום,  ה' חשון תשע"ד , 09 אוקטובר 2013, במעמד הצדדים

זיכוי מעבירת איומים כלפי בת זוג בעקבות טענת הגנה זוטי דברים שהעלה עו"ד פלילי אבי אלפסי


להלן קטעים מתוך הכרעת הדין של כבוד השופטת פרנקל מבית משפט השלום ברמלה מיום 24.2.14 (ת"פ 40389-01-12):
אני סבורה כי  היסוד העובדתי המפורט בכתב האישום, לכאורה, שענינו שלושת השלבים, אותם הגדיר בא כח הנאשם, לא הוכחו במלואם.
משנותר ספק בליבי אם האמירות הנוספות נאמרו במהלך הארוע בגינו זומנה משטרה, מצאתי כי על הנאשם ליהנות מהספק וכי יש לקבוע כי האמירות הנוספות לא הוכח כי נאמרו במהלך הארוע.
משמע, מהאמור לעיל מצאתי כי הוכח היסוד העובדתי ככל שמתייחס לאמירה אני אמרר לך את החיים....
נשאלת השאלה אם האמירה שהשמיע הנאשם, אני אמרר לך את החיים, מהווה איום.
אני סבורה שבבחינת האמירה "אמרר לך את החיים" למול ההלכה הפסוקה והערכים המוגנים, האמירה מהווה איום. אמירה מסוג זה, באופן אובייקטיבי, יש בה כדי להטיל מורא בלב השומע מפני רעה צפויה בלתי ברורה, יש בה לפגוע בשלוות נפש, בערכים המוגנים, ובוודאי יש בה כדי להקניט.
לאור כל האמור אני קובעת כי הנאשם עבר עבירת איומים באופן שאמר למתלוננת שהוא ימרר לה את החיים...
בא כח הנאשם טען לחלופין כי אם תדחה גרסת הנאשם יש להורות על זיכויו מהטעם שעניינו חוסה תחת צילה של ההגנה שעניינה זוטי דברים...
 אני סבורה כי גם במקרה שלפני אם אבחן את מעשה הנאשם באשר לטיבו, מדובר באלימות מילולית ברף הנמוך. הנאשם אמר למתלוננת כי הוא ימרר לה את החיים.
באשר לנסיבות המקרה והרקע למקרה, עולה כי עסקינן בבני זוג אשר מסוכסכים ביניהם, והארוע ארע על רקע העובדה שהמתלוננת בקשה מהנאשם לערוך קניות והנאשם, אשר מצבו הכלכלי היה בכי רע, לא נעתר לבקשתה כפי שעשה כל העת בהזדמנויות קודמות, וכתוצאה מכך המתלוננת אמרה לו שהיא תערוך קניות ולא תבשל עבורו, והארוע ארע על רקע נסיבות אלה.
הנאשם לא פעל באלימות פיזית כלפי המתלוננת.
באשר לתוצאות המעשה ומידת הפגיעה בקרבן, המתלוננת נפגעה מאד מהעובדה שהנאשם השליך חפצים מהארון, ומהתנהלותו, עם זאת לא נגרמה לה פגיעה כלשהי, נהפוך הוא, מדבריה עלה כי היא לא נפגעה פיזית ויתר על כן היא לא סברה כי בארוע הנדון הנאשם איים עליה.
ובאשר לאינטרס הציבורי, מעשה העבירה ניתן לומר שהצמיח מידה מינימלית של סכנה לציבור.
מעשה מזערי, שאינו מחייב את מבצעו בהרשעה פלילית ...
לאור החוק וההלכה הפסוקה אני קובעת כי הנאשם חוסה תחת צילו של הסייג שעניינו "זוטי דברים" אשר נוטל ממעשיו את פליליותו ומשכך, אני מזכה אותו מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. 


אי הרשעה בתיק בו הוגש כתב אישום בעבירות יבוא סמים מסוכנים, גידול סמים והחזקת כלים להכנת סמים("מעבדה")
לאחר משא ומתן של עו"ד אבי אלפסי עם התביעה תוקן כתב האישום כך שנמחקה עבירת יבוא הסמים ולאחר קבלת תסקיר שרות מבחן התביעה הסכימה לביטול הרשעה ולתיקון משמעותי נוסף של כתב האישום  - להלן קטע מתוך ת"פ 27905-11-13 ראובני, בפני כבוד השופטת לימור מרגולין בבית משפט השלום בתל אביב מיום 17.11.2014:

 כעת הודיעו הצדדים על הסכמתם לערוך תיקון נוסף בכתב האישום ובסופו של דבר, לאחר תיקון משמעותי ביותר בעובדות ובהוראות החיקוק, נרשמה הודיית הנאשם בהחזקת סמים לצריכה עצמית, כשמדובר בסמים מסוג קנאבוס. הצדדים גם הודיעו על הסכמתם לאמץ את המלצות שירות המבחן, היינו להימנע מהרשעת הנאשם ולהטיל עליו צו מבחן ושל"צ כמפורט בתסקיר. 
כידוע, המנעות מהרשעה היא יוצאת דופן באותם מקרים בהם נוכח בית-המשפט כי אין הלימה בין חומרת המעשים בנסיבותיהם לבין מידת הפגיעה בנאשם....  שוכנעתי כי הסכמת הצדדים להימנע מהרשעה היא ראויה. 
אשר על כן, אני נמנעת מהרשעת הנאשם.

בית המשפט מקבל עתירת הסנגור עו"ד אבי אלפסי שלא להפעיל מאסר על תנאי משיקולי רחמים
להלן קטעים מתוך גזר הדין בת"פ 38324-12-12 בפני כבוד השופט שמאי בקר בבית משפט השלום בתל-אביב מיום 20.3.2014:

הנאשם הודה והורשע בהחזקת שימוש בסמים...אין מחלוקת - הנאשם הוא נרקומן לאורך שנים, פשוט לא מצליח להיגמל....הנאשם אינו מזיק לאיש, זולת עצמו, ואולי משפחתו...באה לפני אימו הקשישה של הנאשם, אשר ביקשה על נפשו, סיפרה כיצד הוא עוזר לה ולבעלה הישיש...ראיתי את השניים.. ושמעתי את ההגנה טוענת לרחמים.
ההליך הפלילי אינו משמש כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי.....נראית לי עתירת ההגנה.אולי אין מדובר בהחלטה משפטית מדויקת, אולם שזורים בה רחמים כלפי ההורים הישישים... אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני מאריך את המאסר המותנה..

בית המשפט מקבל עתירת הסנגור עו"ד אבי אלפסי לעונש מקל לנאשם בעבירות פריצה לרכב וגניבה מרכב בשני אישומים - 3 חודשים עבודות שרות
להלן קטע מתוך גזר הדין בת"פ
37177-03-14 בפני כבוד השופט קובו בבית משפט השלום ברמלה מיום 9.3.2015:
מתחם העונש ההולם הינו החל מצו של"צ ועד 12 חודשי מאסר בפועל.
במסגרת הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, נתתי דעתי לכך שהנאשם הודה באשמה ונטל אחריות למעשיו וכי מדובר בנאשם צעיר, יליד 1990, נעדר עבר פלילי קודם


זיכוי שלושה נאשמים מעבירות ציד חית בר מוגנת לאחר שבית המשפט קיבל טענת עו"ד אבי אלפסי לפיה יש להוכיח הזהות המסויימת של החיה שהיתה מטרת הציד


להלן קטעים מתוך הכרעת הדין בת"פ 58095-02-13 בפני כבוד השופט אבו שחאדה מבית משפט השלום ברמלה מיום 7.7.2015:

שלושת הנאשמים ועוד אדם נוסף, שזהותו אינה ידועה למאשימה, היו בתוך הרכב, כאשר ברשותם שלושה כלבי ציד מסוג סלוקי. הרכב נסע בסמוך לקיבוץ גבעת ברנר בשטח פתוח.
בתוך הרכב היו גם זרקורים  והרכב נצפה על ידי עובד רשות הטבע והגנים, הילל עזרן, כאשר אחד מנוסעי הרכב מאיר את השטח הפתוח עם הזרקורים ובמקביל  שלושת הכלבים רצים בסמוך לרכב ובאזור המואר....
לא הוכח בפניי איזה סוג של חיה מוגנת היה בכוונת הנאשמים לצוד באמצעות הזרקורים וכלבי הסלוקי. הנאשמים לא נצפו מסנוורים באמצעות הזרקורים חיה מסוימת או סוג מסוים של חיות. כלבי הסלוקי של הנאשמים לא נצפו רודפים אחרי חיה מסוימת או אחרי חיות מסוג מסוים. הוכחה שבשטח פתוח רץ כלב מגזע מסוים, שניתן להשתמש בו לציד (אך גם כחיית מחמד), מבלי להוכיח את המטרה של הריצה, קרי שהכלב נצפה רץ במטרה לצוד חיית בר מסוג מסוים, היא חלל ראייתי העומד בפני עצמו. 
מבחינה משפטית, ספק בעיניי אם ניתן להרשיע אדם בעבירה של "ציד של חיית בר" מבלי להגדיר באיזו חיית בר מדובר. פעולת ה-"ציד" (מה שמכונה "צידה" בסעיף 1 לחוק הגנת החיית הבר) ללא רישיון הופכת לעבירה אם היא מתבצעת כנגד "חיית בר", ולא כנגד חיה כלשהי שאיננה חיית בר.


בית המשפט המחוזי דוחה ערעור הפרקליטות על זיכוי נאשם בעבירות הפרת סימני מסחר לאחר שקיבל טענת עו"ד אבי אלפסי כי לא הוכח היסוד הנפשי והוא קיומו של חשד סובייקטיבי אצל הנאשם לכך שמוכר סחורה מזוייפת הגם שנחקר בעבר בעניין דומה 
להלן קטעים מתוך פסק הדין בע"פ 9417-07-14 בפני כבוד השופטים טל, מקובר ובורשטין בבית משפט מחוזי מרכז מיום 18.5.2015:

המשיב הורשע לאחר שמיעת ראיות בת"פ 5780-08-11 (בית משפט השלום ברמלה) באחזקת 31 ארנקים שנשאו את סימן המסחר של חברת בילבונג (להלן: "הארנקים"), ללא היתר כדין לצרכי מסחר ונידון לקנס בסכום של 1,500 ₪ ול – 3 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין.
המשיב זוכה מאחזקת 48 צעיפים שנשאו את הסימן המסחרי של חב' לואי ויטון (להלן: "הצעיפים"), ללא היתר כדין לצורכי מסחר, לאחר שבימ"ש קמא קבע שלא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה.
זיכוי זה הוא נושא הערעור שבפנינו...
איננו רואים מקום להתערב בקביעותיו המשפטיות הנ"ל של בית משפט קמא בדבר היסוד הנפשי הנדרש, או במסקנתו ולפיה במקרה דנן יסוד נפשי זה לא הוכח.
אמת כי מצופה ממי שעוסק במסחר בשווקים, ובוודאי ממי שנחקר בעבר בחשד כי מכר טובין מזויפים, כי יזהר שבעתיים לבל ימכור טובין המפרים סימני מסחר, אך דרישה זו היא מ"האדם הסביר" ואילו במקרה שלפנינו איננו עוסקים באדם הסביר או בסוחר הסביר, אלא בנאשם בפלילים, כאשר על המאשימה הנטל להוכיח כי התקיים אצלו היסוד הנפשי של "חשד סובייקטיבי".
יתר על כן, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, להבדיל משיטות משפט אחרות, אין דורשים מהסוחר כי יבדוק שאין בטובין הנמכרים על ידו משום הפרת סימן מסחר, וכך הדבר אף אם בעבר נחשד אותו סוחר כי מכר טובין מזויפים המפרים סימן מסחר אחר.
לפיכך, אין מקום לומר כי די בכך שהנאשם ידע על קיומו של סימן מסחר אחד, על מנת לקבוע כי חשד הוא בהכרח בקיומו של סימן מסחר אחר, אלא אם כן מתקיימות נסיבות נוספות שיש בהן ללמד על אותו חשד, כגון אם יש בטובין סממנים אחרים המלמדים כי מפרים הם סימן מסחר, או אם הוכיחה המאשימה בדרך אחרת כי הנאשם ידע, או לפחות חשד, כי מדובר בסימן מסחר.
בהודעתו ת/10 אמר המשיב שחשב שהצעיפים שמכר אינם מזויפים מאחר וראה עליהם "טיקט" עם שם של יבואן וכתובתו והם נראו לו כשרים. לדבריו הוא קנה אותם מסוחר בת"א ב – 12 שקל שבוע לפני תפיסתם והוא מכר כל צעיף ב – 20 ₪.
באשר למחירם הזול של הצעיפים, אמר הנאשם בעמ' 2 להודעתו ת/10 שלפעמים יש כאלה שמוכרים בזול גם את המקור כי הם עודפים מכל מיני "יבואנים". המשיב, שאמנם לא הציג כל קבלה או מסמך בקשר לקניית הצעיפים, טען גם בעדותו שהסתמך על תווית היבואן שהייתה על הצעיפים כדי להיות בטוח שאינם מזויפים ולא בדק אם אותו יבואן, ממנו לטענתו קנה את הצעיפים, הוא יבואן מורשה.
 סבורים אנו כי ניתן לקבל את הסבריו של המשיב בהודעתו ת/10 ובעדותו כבסיס לקביעת בימ"ש קמא שהמערערת לא הוכיחה את מודעותו של המשיב, ולו ברמה של עצימת עיניים, להיות הצעיפים שהחזיק בדוכנו בשוק לצרכי מכירתם צעיפים מזויפים, גם בהסתמך על דבריו בחקירה ביום 9/5/06 בחשד של החזקת כובעים וכפכפים מזויפים של מותגים שונים (ראה ההודעה ת/15).
באותו מקרה, שבסופו הסתיימה חקירת המשיב ללא הגשת כתב אישום נגדו, לא היו תוויות על הכובעים והכפכפים ובתשובה לשאלה מה ההבדל בין כובע שמכר לכובע אורגינלי אמר המשיב – "המחיר". עוד הועמד המשיב בחקירתו הקודמת ת/15 על כך שההבדל בין כובע מזויף למקורי הוא שעל הכובע המקורי יש תווית של היצרן ושל היבואן.
טוענת המערערת בהקשר זה כי מאחר שעל הצעיפים היה אך ורק תווית של יבואן ולא של יצרן, הרי שאין מקום לקבל את הסברו של המשיב כי הסתמך על דברים שנאמרו לו בחקירתו הקודמת.
אין בידינו לקבל טענה זו.
ראשית, על המערערת הנטל להוכיח קיומו של "חשד סובייקטיבי" וספק אם ניתן לייחס למשיב, במידה הנדרשת לצורך הרשעה בפלילים, מודעות להבחנה בין סוגי התוויות המצויות על המוצר, ואין לשלול את גרסתו כי משראה את תווית היבואן סבר כי אין מדובר בצעיפים מזויפים.
שנית, ועיקר, טענתו של המשיב, שהמערערת לא הצליחה להפריכה, היא כי הוא אינו מכיר כלל את המותג "לואי ויטון" ולפיכך העובדה כי אך ורק תווית היבואן, ולא של היצרן, הייתה מצויה על הצעיפים, אין בה כדי להצביע על קיומו של "חשד סובייקטיבי".
ממילא, לא רק שקיים הבדל בין החקירה הקודמת ובין האירוע הנוכחי בסוגי המותגים המוגנים בסימן המסחר, אלא אף בכך שבחקירה הקודמת לא הוצגה גרסה ולפיה אין מדובר במותג המוגן בסימן מסחר, אלא כי המשיב לא ידע שמדובר במוצר מזויף, ואילו במקרה שלפנינו מוצגת גרסה אחרת, שכאמור לא הופרכה, ולפיה המשיב לא ידע שמדובר בסימן מסחר.
להשלמת התמונה נציין כי המערערת לא טענה כי סימן המסחר "לואי ויטון", הכולל את האותיות המשולבות LV וכן דוגמאות שונות סביבן, הוא בבחינת "סימן מסחרי מוכר היטב" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר. יתר על כן, אף אם טענה זו הייתה נטענת הרי שספק אם יש בעובדה כי ניתנות לסימן מסוג זה הגנות נוספות ומיוחדות במשפט האזרחי (ראה בהרחבה ע"א 9191/03 SPIRIT AKTIEBOLAG V&S וחברת הכרם בע"מ נ' אבסולט שוז בע"מ (19.7.2004)) כדי לבסס חזקה בפלילים ולפיה מוכר הטובין הספציפי אכן חשד כי מדובר בסימן מסחר.
מעבר לכך יש לזכור את הכלל ולפיו אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.
קביעותיו של בית משפט קמא ולפיהן המערערת לא הוכיחה, ברמה הנדרשת לצורך הרשעה בפלילים, כי המשיב חשד בכך שהצעיפים מפרים סימן מסחר, הן בגדר ממצאי עובדה ומהימנות, ואיננו סבורים כי במקרה שלפנינו התקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות לחרוג מכלל זה.לאור האמור, אנו דוחים את הערעור.

 זיכוי נאשמת מעבירות תקיפה הגורמת חבלה ואיומים כלפי ביתה הקטינה, לאחר שבית המשפט קיבל טענות עו"ד אב אלפסי לכך שאין ראיית סיוע לעדות הקטינה בפני חוקרת הילדים ולכך שישנם מחדלים ופגמים בחקירה שנעשתה על ידי חוקרת הילדים, זאת למרות שבית המשפט התרשם שדברי הקטינה אמינים.
להלן קטעים מהכרעת הדין של סגנית נשיאת בית משפט השלום ברמלה השופטת ליאורה פרנקל, בת"פ 47534-08-15 מיום 7.9.17:
 

"בעובדות האישום הראשון נטען כי  בחודש דצמבר 2013 או בסמוך לכך, במועד שאינו ידוע, בחדרה של הקטינה בבית, הכתה הנאשמת את הקטינה באמצעות חגורה בצידי גופה, בגבה, בידיה וברגליה. הנאשמת בקשה מהקטינה להשאר בחדרה ואמרה לה כי אם תמשיך לבכות תכה אותה שוב.
נטען כי בהמשך, לאחר שהקטינה לא חדלה מבכיה, הוסיפה הנאשמת להכות אותה באמצעות החגורה באזור הגב והישבן, וכתוצאה ממעשיה נגרמו לקטינה סימנים אדומים ביד, סימנים כחולים ברגל וליד הגב והישבן.
נטען כי הנאשמת הזהירה את הקטינה שלא תראה את הסימנים לאביה, ממנו היא גרושה.
נטען כי במעשיה תקפה הנאשמת את בתה הקטינה וגרמה לה חבלה של ממש.
 בעובדות האישום השני נטען כי בחודש אוקטובר 2013 או בסמוך לכך, במהלך שיחת טלפון בין הנאשמת לקטינה לאחר שהקטינה סרבה להזמין תור לרופא על מנת לבצע זריקה, אמרה לה הנאשמת "תראי מה תקבלי בבית".
נטען כי משחזרה הנאשמת לביתה שלחה את הקטינה לחדרה ובעוד הקטינה ישבה על הכסא הכתה אותה הנאשמת באמצעות ידיה בכל חלקי גופה.
נטען כי במעשים המתוארים הנאשמת תקפה את בתה הקטינה וגרמה לה חבלה של ממש ואיימה עליה בפגיע שלא כדין בגופה... 

מצאתי כי קיימות סתירות רבות בין דברי הקטינה לבין הגרסה שמסר אביה במשטרה.
 
מצאתי כי קיימות סתירות בין דברי האב אשר נמסרו במשטרה כפי שעלה מחקירתו הנגדית, לבין דבריו בבית המשפט, ולבין דבריו בתצהיר שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה....

לטעמי, חוקרת הילדים לא בדקה נתונים אובייקטיביים, לא בדקה פרטים וארועים שעלו מדברי הקטינה, סוגיות שאם היו נבדקות, לטעמי, אפשרי שהיה בהן כדי  לחזק את דברי הקטינה או לכרסם  בהם.
 לטעמי, יש בעובדה שחוקרת הילדים לא בדקה את גרסת הקטינה מול עדים פוטנציאליים, ולא הורתה למשטרה לעבות את החקירה, ולגבות עדויות מאנשים אותם הזכירה הקטינה בעדותה, מחדל חקירתי...
הקטינה מסרה שהיא הוכתה בחגורה ונשארו עליה סימנים. חוקרת הילדים לא בקשה את הקטינה להציג בפניה סימנים, ולא בדקה אם נותרו סימנים על גופה, הגם שהקטינה אמרה שהסימנים עברו אחרי זמן רב.
לכאורה נחקרה הקטינה על ידי חוקרת הילדים מספר ימים לאחר שהוכתה בחגורה. משמע, לכאורה היו אמורים להיוותר סימנים על גופה....היה נכון בנסיבות אלה בהן הקטינה מסרה כי נותרו על גופה סימנים זמן רב אחרי הארוע, שחוקרת הילדים היתה מבקשת מהקטינה להציג בפניה סימנים ו/או למצער לבדוק אם נותרו סימנים על גופה...
 בנסיבות אלה מצאתי כי חרף עדות הקטינה בפני חוקרת הילדים  ממנה עולה כי הקטינה הוכתה על ידי האם כמפורט בעובדות כתב האישום, וחרף התרשמותה של חוקרת הילדים מהקטינה, לא ניתן להרשיע את הנאשמת על בסיס הראיות שהובאו לפני, הואיל ולא מצאתי כאמור לעיל סיוע, כנדרש בחוק, לעדות הקטינה.
התוצאה היא כי יש להורות על זיכויה של הנאשמת מחמת הספק.
 סוף דבר:
אני מורה על זיכויה של הנאשמת מחמת הספק". 

זיכוי נאשם מעבירות התפרצות לדירה וגניבה לאחר שהתביעה חזרה בה מהאישום כנגד הנאשם וזאת במהלך הליך ההוכחות שנוהל מטעם הנאשם על ידי עו"ד אב אלפסי 
הכרעת הדין ניתנה על ידי שופט בית משפט השלום ברמלה אבו שחאדה, בת"פ 33392-01-17 מיום 25.4.18.

 
כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו ביצוע יחד עם אחר, עבירות של התפרצות למגורים וגניבה של רכוש לא מבוטל הכולל מחשב נייד, תכשיטים, כסף מזומן, מצלמות, מכשיר אייפון ועוד. הראייה המרכזית של התביעה הייתה סרטוני מצלמות מבניין המגורים בו בוצעה ההתפרצות וזיהויו של הנאשם בסרטונים על ידי שוטר. הסנגור, עו"ד אבי אלפסי כפר בשם הנאשם באשמה וטען כי ישנה בעייה בזיהוי הנאשם כמי שמופיע לכאורה בסרטונים. עד תביעה מרכזי,שלשיטת התביעה צפה בסרטון אבטחה מזירת העבירה וזיהה בוודאות את הנאשם, לא העיד כך בדיון בבית המשפט אלא ההיפך, כך למשל: "היום קשה לי להגיד לך שזה הוא לפי הסרטון. אם היו שואלים אותי אם הדמות שבתמונה דומה לדניאל הייתי אומר שכן, אבל שאת מעמידה לי את האדם האמיתי למול התמונה, זה קצת רחוק".

בדיון ההוכחות הבא הודיעה התובעת לבית המשפט כי התביעה חוזרת בה מכתב האישום ובית המשפט זיכה את הנאשם.

זיכוי מעבירה של הדחה בעדות של נאשם שיוצג על ידי עו"ד אב אלפסי 
הכרעת הדין ניתנה על ידי שופטת בית משפט השלום ברמלה רבקה גלט, בת"פ 255-02-16 מיום 4.10.18.

נגד הנאשם ונאשם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של הדחה בעדות. על פי כתב האישום, המתלונן הגיע לבית המשפט המחוזי  לצורך מתן עדות בתיק רצח. בהמתינו לעדות, הלך לקפיטריה, שם פגש את הנאשם והנאשם הנוסף. הנאשם אמר לו "אם תכנס לתת עדות, מחר ההלוויה שלך יא בן זונה".הנאשם השני אמר לו "אתה מרוסק הלילה".
הנאשמים כפרו במיוחס להם וטענו כי לא אמרו את המיוחס להם.
לא הייתה מחלוקת כי הנאשמים ומהתלונן נכחו בקפיטריה, וכי בשלב מסוים פרצה קטטה אלימה בין הצדדים.
לאחר שמיעת הראיות ובעקבות חקירה נגדית של עדי התביעה על ידי עו"ד אבי אלפסי ועו"הד שייצג את הנאשם השני, הגיע בית המשפט  למסקנה כי עדויות התביעה היו רצופות קשיים וסתירות, ולמעשה אף אחת מהן אינה מעמידה גרסה מלאה ומשכנעת שיש בה כדי לבסס עובדתית את המיוחס לנאשמים. מכאן שיש לזכות את הנאשמים מחמת הספק.
עוד קבע בית המשפט, כי גם אילו הוכחה אמירת הדברים, עדיין אין בכך כדי לבסס עבירה של הדחה, שכן לא הוכח היסוד הנפשי – רצונם ונכונותם להדיח את המתלונן. לא הובהר מה היה חלקו של המתלונן בפרשת תיק הרצח ועל מה היה אמור להעיד, וכן עלה ספק של ממש לגבי מידת ההיכרות בין הנאשמים לבין המתלונן ולגבי ידיעתם של הנאשמים אודות הקשר של המתלונן לתיק הרצח. כמו כן, הדברים נאמרו (אם נאמרו) כלפי המתלונן מתוך עוינות שהתדרדרה עד מהרה לקטטה אלימה ורבת משתתפים, כאשר הפנייה אל מתלונן בקפיטריה נעשתה בנוכחות רבים. מכאן כי קיים ספק בדבר קיומה של כוונת שידול מצד הנאשמים.
לאור האמור, בית המשפט זיכה את הנאשמים מחמת הספק.




המשרד ממוקם במתחם הבורסה סמוך לצמרת תל אביב(מתחם you)
דרכי הגעה למשרד

מתל אביב, גבעתיים - קו אוטובוס 58
מתל אביב, רמת גן, בני ברק, פתח תקווה - קו אוטובוס 50
ברכבת מתל אביב ויעדים אחרים - ירידה בתחנת תל אביב מרכז( ארלוזורוב)
 


עו"ד ונוטריון ברמת-גן, נוטריון ברמת גן, נוטריון בני ברק,  עו"ד ונוטריון בתל-אביב, נוטריון בתל-אביב, עו"ד פלילי, עו"ד דיני חוזים, עו"ד דיני מקרקעין, ירושה, עריכת צוואה, עריכת צוואה הדדית., אישור צוואה, אישור צוואה הדדית, יפוי כח בלתי חוזר, יפוי כח נוטריוני,  יפוי כח, אימות חתימה, אישור צוואה, אישור תצהיר, אישור תרגום, אפוסטיל, אישור העתק מסמכים, אישור נוטריון.יצוג בבית משפט, יעוץ בחקירה במשטרה, הגשת ערעור, שחרור ממעצר, סנגור, הגנה במשפט פלילי , עו"ד משפט פלילי, עו"ד ונוטריון ברמת-גן, נוטריון ברמת גן, נוטריון בני ברק,  עו"ד ונוטריון בתל-אביב, נוטריון בתל-אביב, עו"ד פלילי, עו"ד דיני חוזים, עו"ד דיני מקרקעין, ירושה, עריכת צוואה, עריכת צוואה הדדית. אישור צוואה, אישור צוואה הדדית, יפוי כח בלתי חוזר, יפוי כח נוטריוני,  יפוי כח, אימות חתימה, אישור צוואה, אישור תצהיר, אישור תרגום, אפוסטיל, אישור העתק מסמכים, אישור נוטריון.יצוג בבית משפט, יעוץ בחקירה במשטרה, הגשת ערעור,
עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי עו"ד פלילי
נוטריון מתחם הבורסה נוטריון מתחם הבורסה נוטריון מתחם הבורסה נוטריון מתחם הבורסה נוטריון מתחם הבורסה נוטריון מתחם הבורסה נוטריון מתחם הבורסה נוטריון מתחם הבורסה נוטריון מתחם הבורסה נוטריון מתחם הבורסה

"ד ונוטריון ברמת-גן, נוטריון ברמת גן, נוטריון בני ברק, עו"ד ונוטריון בתל-אביב, נוטריון בתל-אביב, עו"ד פלילי, עו"ד דיני חוזים, עו"ד דיני מקרקעין,
עו"ד משפט פלילי,  צוואה, צוואה הדדית, ירושה, יפוי כח בלתי חוזר, יפוי כח נוטריוני,  יפוי כח, אימות חתימה, אישור צוואה, אישור תצהיר, אישור תרגום, אישור העתק מסמכים, יצוג בבית משפט, יעוץ בחקירה במשטרה, הגשת ערעור, שחרור ממעצר, אפוסטיל, סנגור, הגנה במשפט פלילי 

+ שלח משוב
|   [Top]
לייבסיטי - בניית אתרים