משפטים פליליים בהם יצג עו"ד אבי אלפסי-
                                                      זיכויים, ביטולי כתב אישום ועונשים קלים  
                                                       
לחץ כאן.

 

מאמר: מידע בסיסי לנאשם במשפט פלילי
עו"ד אבי אלפסי

כתב אישום -
מסמך המוגש על ידי התביעה המשטרתית או הפר
קליטות לבית משפט נגד נאשם ובו ההאשמה המיוחסת לנאשם עם פירוט של העובדות והוראות החוק המבססים את העבירות הנטענות כנגד הנאשם וכן רשימת עדי התביעה. הגשת כתב אישום הינה תחילתו של ההליך הפלילי בבית משפט בו המדינה, באמצעות התביעה המשטרתית או הפרקליטות, היא זו המאשימה או תובעת את האדם הפרטי בשונה ממשפט אזרחי בו התביעה היא בדרך כלל על ידי אדם או גוף פרטיים.
קובלנה - היא מקרה חריג לאמור לעיל ובו אדם פרטי בעצמו או על ידי עורך דין יכול לפתוח בהליך פלילי כנגד אדם פרטי אחר, אך זאת בעבירות מסויימות של אלימות, איומים, פגיעה בפרטיות, הפרת סימני מסחר וזכויות יוצרים ועוד. 


הקראה -
דיון המהווה את תחילתו של המשפט, בו כתב האישום מוקרא לנאשם וזה, בעצמו או על-ידי סנגורו, מוסר את תשובתו לאשם המיוחס לו. לעיתים יש טעם לבקש את דחיית מתן התשובה בשל הצורך לגבש את ההגנה לאחר קבלת חומר ראיות נוסף מהתביעה או איסוף חומר ראיות מטעם ההגנה או על מנת לבחון העלאת טענה מקדמית כנגד כתב האישום.בית משפט בד"כ נעתר לבקשה לדחות את ההקראה על מנת להתייעץ עם עו"ד פלילי או ליטול יצוג של עו"ד פלילי.

טענה מקדמית -
טענת הגנה כנגד כתב האישום הנטענת לפני מתן התשובה לאישום, אם כי אין מניעה להעלותה בשלב מאוחר יותר במשפט.
הטענות העיקריות הן: התיישנות, חסינות, פגם או פסול בכתב האישום, העדר סמכות של בית המשפט, העובדות הנטענות בכתב האישום אינן מגלות עבירה, ההליך המשפטי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפט.
בית המשפט עשוי, בעקבות טענה מקדמית, לבטל את כתב האישום או להורות על תיקונו.

הוכחות -
שלב המשפט בו מובאות ראיות התביעה ולאחר מכן ראיות ההגנה.
הראיות יכולות להיות מסוגים שונים - עדים, מסמכים, ראיות חפציות (הכלי בו בוצעה העבירה, סמים, נשק וכיו"ב).
הראיות מובאות לבית המשפט - בהתאם לדיני הראיות המסדירים את כשרותן של הראיות, קבילותן ודרכי הגשתן או שמיעתן בבית המשפט.

חקירת עדים בבית המשפט -
עדות עד בבית המשפט צריכה להישמע, על פי החוק, שלא בנוכחות עדים אחרים במשפט אלא אם כן נשמעה כבר עדותם, זאת על מנת למנוע אפשרות של השפעה על העדות ולשמור על עצמאותה.
בטרם השמעת העדות על בית המשפט להזהיר את העד בדבר חובתו להעיד אמת.
על הנאשם או סניגורו לבחון בטרם העדות אם יש מקום להתנגד לעדות בשל עילות מסויימות, למשל בשל אי כשרות העדות, על פי החוק, נגד הורה או ילד או בן-זוג בעבירות מסוייימות.
סדר חקירת העד - תחילה העד מעיד בחקירה ראשית בידי הצד שביקש את שמיעת העדות (התביעה או ההגנה), לאחר מכן בחקירה נגדית על-ידי הצד שכנגד ולבסוף בחקירה חוזרת על-ידי הצד הראשון. לכלל זה יש חריגים ותוספות הקבועים בחוק.
החקירה הנגדית היא לב-ליבו של המשפט הפלילי מבחינת הנאשם ואחד הכלים העיקריים העומדים לרשותו כדי לסתור את האשמה המיוחסת לו ולצאת זכאי בדין.
על החקירה הנגדית להעשות בצורה מושכלת ולאחר לימוד וניתוח של הראיות בתיק ושל העדות הספציפית, תוך חשיבה ובחינה של:
א. מקומה והשתלבותה של העדות בראיות האחרות, המידה בה יש בעדות כדי לתרום להוכחת האשמה,
ב. זהות העד ורקעו (שוטר, עד מומחה, בעל עניין בתיק ועוד) 
ג. האפשרויות הקיימות - מבחינת ראיות ונתונים אחרים - לסתור או לקעקע את העדות או במקרים מסויימים לבחור דווקא שלא לעשות כן.
בעניין החקירה הנגדית באים לידי ביטוי המקצועיות, המיומנות והנסיון של עורך-דין פלילי. לא אחת, חקירה נגדית טובה הובילה לזיכוי נאשם במשפט. 

הגנות -
ההגנה העיקרית של נאשם היא להראות שהתביעה לא הוכיחה מעל ספק סביר את ביצוע העבירה המיוחס לנאשם, בין אם מדובר ביסוד הפיסי של העבירה, דהיינו המעשה עצמו, ובין אם מדובר ביסוד הנפשי של העבירה, דהיינו המחשבה הפלילית או הכוונה שצריכות להתלוות למעשה. 
בנוסף לכך, חוק העונשין קובע מספר סייגים לפליליות המעשה שהם מקרים או מצבים בהם יש הגנה לנאשם מפני אחריות פלילית, למשל:
א. קטינות - אין אחריות על עשיית מעשה מתחת לגיל 12.
ב. העדר שליטה - 
כאשר אין בידי האדם היכולת לבחור בין עשייתו של מעשה לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה.
ג. אי שפיות - אם, בשעת המעשה, בשל מחלת נפש או בשל ליקוי בכושר השכלי, האדם היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה.
ד. הגנה עצמית - מעשה של אדם
 שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. בנוסף ההגנה לא תחול במקרה שהמעשה לא היה סביר כדי למנוע את הפגיעה.
ה. זוטי דברים - אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך.   

הכרעת-דין -
החלטה של בית המשפט להרשיע את הנאשם או לזכותו.

גזר-דין -
החלטה של בית המשפט, לאחר שהרשיע את הנאשם,בדבר העונש המוטל על הנאשם.
העונש יכול להיות אחד או יותר מאלו: מאסר בפועל, מאסר בעבודות שרות (עד 6 חודשים), מאסר על-תנאי, קנס, שרות לתועלת הציבור, פיקוח קצין מבחן, התחייבות להימנע מעבירה (אינה יכולה להיות העונש הבלעדי אלא להתווסף לרכיב אחר).

הימנעות מהרשעה -
אפשרות חריגה לפיה למרות שבית המשפט מצא את הנאשם אחראי למיוחס לו, אינו מרשיע ומסתפק בעונש של פיקוח קצין מבחן או שרות לתועלת הציבור.
הדבר נעשה בדרך-כלל לגבי קטינים ולגבי מי שנעדר עבר פלילי וההרשעה עלולה לפגוע בו במידה קיצונית (למשל באיבוד מקום עבודה). 

 

מעצר

מעצר בידי שוטר

 שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה (מסוג פשע או עוון) וקיימת עילת מעצר.
עילות המעצר העיקריות הן:
1.עבירה מסוכנת - האדם חשוד שעבר אחד מאלה: עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם, עבירת בטחון, עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים למעט עבירה הנוגעת לשימוש עצמי,עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק חם או קר, עבירת אלימות בבן משפחה.
2. האדם עובר בפני השוטר או עבר זה מקרוב עבירה העלולה לסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה.
3.יש יסוד סביר לחשש להתחמקות מהליכי חקירה מצד החשוד.
4. יש יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לידי שיבוש הליכי משפט ובכלל זה העלמת רכוש, השפעה על עדים או פגיעה בראיות בדרך אחרת.
5. יש יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה.

משך המעצר בידי שוטר הינו עד 24 שעות. אם המשטרה מבקשת להאריך המעצר, עליה להביאו בפני שופט בתוך פרק זמן זה. 

מעצר בצו שופט של חשוד (לפני הגשת כתב אישום)

שופט רשאי לצוות על מעצרו של אדם אם שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה (פשע או עוון), ומתקיימת אחת מעילות אלה:
1. קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;
2. קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;
3.יש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.
שופט לא יצווה על מעצר אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה.

מעצר בצו שופט של נאשם (אחרי הגשת כתב אישום) - מעצר עד תום ההליכים

שופט רשאי לצוות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם מתקימים כל התנאים הבאים:
1. ישנן ראיות לכאורה להוכחת האשמה.
2. ישנה עילת מעצר:
א. קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;
ב. קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה;
ג. הואשם הנאשם באחד מאלה: עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם, עבירת בטחון, עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים למעט הנוגעת לשימוש עצמי , עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם,
עבירת אלימות בבן משפחה.
3.העדר חלופת מעצר- לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה.
 

 

 

מאמר: מבחני האמת במשפט הפלילי - מנקודת מבט ביקורתית
 עו"ד אבי אלפסי

הכרעה של בית משפט, הן זו הקובעת הרשעה או זיכוי במשפט פלילי והן זו הקובעת זכויות וחובות של צדדים לסכסוך אזרחי ניתנת תמיד על בסיס תשתית עובדתית. הכרעה שיפוטית אינה דבר מופשט התלוי באוויר, היא תמיד מתייחסת לאירוע או למצב עניינים עובדתי. ההנחה המקובלת בעולם המשפט היא שהאמת העובדתית היא אחת, בשונה מגישות רילטיביסטיות לפיהן האמת היא יחסית. אין זה המקום לעמוד על מהותה ומשמעותה של האמת, דרך הכרתה וכיוצא באלה שאלות מיטאפיסיות ואפיסטימולוגיות אודות האמת. האמת בעולם המשפט היא האמת כפי שהיא מושגת ונתפסת בעיני בני אנוש ביום יום. אחת ממשימותיו של הדיון המשפטי היא לברר ולחשוף את אותה אמת "אוביקטיבית" ולקבוע עובדות שיהוו את התשתית להכרעה המשפטית.
חשיפת האמת, היינו בירור העובדות של אירוע שקרה בעבר או של מצב עניינים, הינה ענין קשה: עדויות שקר וראיות בלתי מהימנות מבקשות להן מקום וגם טעויות הנעוצות במגבלות אנוש, מגבלות של תפיסה וזיכרון, אורבות בפתח. ובנוסף לאלו, כושרו ויכולתו של השופט, חושף האמת, והכלים העומדים לרשותו. סדרי הדין ודיני הראיות נתפסים כאחד הכלים המסייעים בידי בית המשפט במלאכת בירור האמת. חלק מתכליות סדרי הדין והראיות הינו לחסום את הדרך בפני כניסתן של ראיות בלתי מהימנות ולחשוף שקרים וטעויות. להלן נבחן את מידת ההצלחה של מספר כלים משפטיים לעשות כן.

עד מדינה הוא שותף לעבירה המעיד מטעם התביעה כנגד שותף אחר, לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה. טובת ההנאה יכול שתהא אי העמדתו לדין או העמדתו לדין בעבירה פחותה או תוך הסמכה לעונש מופחת ויכול שיצטרף לכך גם תשלום הכסף. עד המדינה הוא מוסד מוכר במשפט הישראלי וניתן להרשיע אדם על סמך עדותו היחידה של עד מדינה אם מצטרף לה סיוע (סעיף 54א' לפקודת הראיות). מוסד עד המדינה נגוע בפגמים מוסריים בלתי מבוטלים, והעיקרי שבהם הוא היותו של "חוטא היוצא נשכר". שכן יש לזכור שהמדובר במי שהיה צריך להיות מואשם כשותף לעבירה ובמי שבדרך כלל אינו נמנה בין לו' צדיקים. אך כאן עניין לנו בעיקר בפגמים הנוגעים לאי המהימנות האינהרנטית בעדותו של עד המדינה. לעד המדינה אינטרס אישי לחלץ עצמו מהעמדה לדין או מעונש חמור. בנוסף, עד המדינה מצוי תחת לחץ "לספק את הסחורה" ולמלא אחר הציפיות ממנו ואחר ההסכם שנחתם עימו, הגם שאלו יכולים שלא לענות בקנה אחד עם אמירת האמת.
הגם שבתי המשפט ערים ומודעים לפגמים הללו ונוקטים זהירות בהתייחסות לעדותו של עד מדינה, הרי שאין בכך בכדי לסלק את החשש מפגמי אי המהימנות הטבועים בעדות כזו. הדרישה להצטרפות סיוע ראייתי גם בה אין די, שכן סיוע יכול להימצא אף הוא בראיה שקשה לסמוך עליה, כמו בעדות אחרת של שותף לעבירה או של עד מדינה נוסף. נראה כי ראוי הוא לבטל את מוסד עד המדינה, שהוכר כהכרח בל יגונה. זהו דבר מגונה, לא הכרחי, העלול לשמש מכשול בבירור האמת ולהוביל להרשעה בדין לא מוצדקת.

אמרה של קרבן אלימות. הכלל הנקוט במשפט הישראלי הוא כי בית המשפט נסמך על עדות של אדם שהעיד בבית המשפט ולא על עדויות חוץ או אמרות חוץ, שהללו מכונות עדות מפי השמועה. עם זאת החוק והפסיקה הכירו במספר חריגים לפיהם תותר עדות מפי השמועה. אחד החריגים נוגע לאמרה של קרבן אלימות, הקבוע בהוראת סעיף 10 לפקודת הראיות: "עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לוואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה: היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו..." (2) היא נוגעת למעשה האלימות... (3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס בעקבו של מעשה האלימות". הטעם העומד בבסיס הוראה זו הוא הנחה שקרבן אלימות אינו משקר באימרה המתייחסת למעשה האלימות בנסיבות האמורות בהוראה זו ואין מקום לחשוב שהמדובר בבדיה. הנחה זו נותנת הצדק לכאורה לקבל האימרה כהוכחה לכאורה לאמיתותה ולתת לה מעמד של עדות בבית המשפט.
הוראה זו הינה הוראה מסוכנת הנותנת הכשר מראש לטעויות מיותרות. כנקודת מוצא לביקורת בעניין זה, ישמש מקרה שהיה: בשעה חמש לפנות בוקר נמצאה אישה שוכבת בחניה האחורית של בנין מגורים. הבן שחזר מבילוי הבחין באימו והזעיק עזרה. האישה סבלה מפגיעות קשות וצמרות זאת הצליחה לסנן מפיה את המילין: "קין (שם בדוי) דחף אותי". קין הוא שמו של בעלה. אנשי מד"א שמעו אימרה זו. האישה פונתה כשהיא במצב של סכנת חיים ממשית והבעל נעצר ונחקר בחשד לניסיון לרצח. הבעל הכחיש מעורבות בעניין ומסר כי אשתו סובלת מבעיות נפשיות, לרבות הזיות, ומהתמכרות לאלכוהול וכי כנראה נפלה או קפצה מהמרפסת. בסופו של דבר חייה של האשה ניצלו.
אם האישה הייתה נפטרת לבית עולמה – ניתן היה להרשיע את הבעל ברצח בהסתמך על הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות. למזלו של הבעל האשה כאמור לא נפטרה ויותר מזה היא חזרה להכרתה ואז נחקרה על ידי המשטרה. לאחר חקירת האישה הוחלט לא להעמיד לדין את הבעל בגין אף עבירה, לא ניסיון לרצח ואף לא תקיפה. שמא האשה העידה כי החליטה לשים קץ לחייה בשל מצב דיכאונה והמתחים בינה לבין בעלה כך שהאימרה "קין דחף אותי" אינה אלא אמירה חלקית שהיה אמור להיות לה המשך: "לעשות את זה", כביטוי לכך שהדבר נובע מהמתחים עם בעלה.

החזקות הינן "מוסד" ראייתי נוסף המעורר בעיות. החזקות מוכרות במשפט הישראלי כאמצעי ראייתי הן מכוח הפסיקה והן מכוח החוק (שאז החזקה נקראת "חזקה שבחוק"). החזקה משמשת אמצעי להוכחת עובדה וזאת בשתי דרכים: הדרך האחת, על ידי הוכחת עובדות יסוד שאין בהן כשלעצמן להוכיח את העובדה המבוקשת, מניחים כי המסקנה המתחייבת היא קיומה של אותה עובדה מבוקשת. למשל "גבר הגר עם זונה או שהוא רגיל להילוות אליה דרך קבע..." (סעיף 200 לחוק העונשין) – חזקה שהוא סרסור החי על רווחי הזונה. בדרך השניה, החזקה מניחה במישרין על יסוד ניסיון החיים, את קיומה של עובדה מסוימת, ללא צורך בהוכחת עובדות יסוד. למשל "חזקת הכוונה", לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשהו.
בחזקות טמונות בעיות רבות. בשורה של פסקי דין הכירו שופטים בחזקות שונות. אין כל פסול בכך שבית המשפט על סמך עובדות יסוד מסוימות מניח קיומה של מסקנה על סמך ניסיון החיים אלא שעל ידי קביעה של שורה של חזקות בפסיקה, הרי שהחזקות, שאמורות היו לשמש אמצעי הוכחה בלבד, הפכו להיות למבחנים מהותיים לקביעת עובדות. החזקות הפכו לכללים לפיהם השופט קובע עובדות. ראוי לתפוס את החזקות כאחד הכלים החשובים בהם יכול להשתמש השופט על מנת לקבוע עובדות על סמך ניסיון החיים. תפיסת החזקות ככללים מהותיים עלולה להוביל לטעויות. כך למשל, נראה כי אין הצדקה לחזקת הכוונה, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשהו. לפי חזקה זו, אדם שפגע פיזית באחר שנפטר לאחר מכן יראה כמי שהתכוון להרוג ללא הוכחת כל כוונה מצידו. בחלק ניכר של המקרים אדם פוגע בזולתו ללא כוונה להמיתו, אך החזקה פועלת כנגדו ועליו לסתור את החזקה ולהוכיח קיומו של ספק בחזקה זו. יש המצדיקים את השימוש בחזקות מטעמים של יעילות ומטעמי הסתברות המבוססים על ניסיון החיים, כשהסיכון של אי הלימה למקרה מסוים מוצא את פתרונו באפשרות של מי שהחזקה פועלת כנגדו לסתור את החזקה. הבעיה היא שסתירת החזקה, לעיתים, הינה משא כבד. בעיה נוספת היא שקיימות חזקות חלוטות, דהיינו חזקות שאינן ניתנות לסתירה. במקרים הללו אין המדובר עוד באמצעי הוכחה אלא בכלל מהותי הקובע את האמת ואת העובדות, אפילו אין הם מתיישבים עם המציאות ואפילו ניתן להוכיח את ההפך. קשה למצוא צידוק לקביעתן בחוק של חזקות חלוטות, עניין שאין לו דבר וחצי דבר עם קביעת אמת ועשיית משפט.

טעות. חוק העונשין הישראלי מכיר בטעות של אדם כסייג לפליליות מעשה שעשה. החוק קובע כי "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו". הוראת חוק זו הינה הוראה ראויה ונגזרת מתוך העיקרון שאדם מבצע עבירה פלילית רק אם התלווה לכך יסוד נפשי, כזה או אחר, של מודעות. הבעיה מתעוררת עם כך שהחוק המחיל את סייג הטעות גם על עבירת רשלנות רק אם "הטעות הייתה סבירה". יוצא אם כן כי נוסף כאן תנאי של סבירות על מנת להנות מההגנה של טעות. נראה לי כי הוספת תנאי זה איננה ראויה. המבחן צריך להיות נכון לגבי כל סוג של עבירה- מבחן של אמיתות הטעות. הסבירות של הטעות יכולה לשמש אך ורק כמבחן עזר בידי השופט לקביעת אמיתותה או אי אמיתותה של הטעות, אך אין זה נכון לקבוע אותה כתנאי מהותי.

התפיסה של דיני הראיות במשפט הישראלי הינה "שיטת הכללים". לפי שיטה זו מערכת של כללים היא שקובעת את הדרך והמבחנים לבירור העובדות ולקביעת התשתית העובדתית העומדת ביסוד הכרעתו של השופט.
הכללים מגבילים את חופש שיקול הדעת השיפוטי ולעיתים אף כובלים אותו בנוגע לקביעת העובדות (כך הוא בכללים הקובעים חזקות חלוטות). תפיסה זו היא חלק מתפיסה כללית יותר של תורת המשפט הפוזיטיביסטית לפיה יש לעגן נורמות משפטיות בכללים ברורים, בחוק. המשפט הישראלי, שהוא בעיקרו פוזיטיביסטי, ראה עצמו, לפיכך, מחויב לשיטת הכללים גם בעניין בירור העובדות וגילוי האמת. אלא ששיטת הכללים אינה מחויבת מתוך התורה הפוזיטיביסטית. יש להבחין בין נורמות משפטיות הקובעות זכויות, חובות, היתרים, איסורים ועבירות, סמכויות - שהינן כולן נורמות מהותיות - לבין נורמות משפטיות הקובעות את דרכי בירור העובדות וחשיפת האמת שהינן נורמות ראייתיות. התורה הפוזיטיביסטית מחייבת קביעת כללים באשר לנורמות המהותיות, אך לא באשר לנורמות הראייתיות. כך שניתן לנהוג בשיטת משפט פוזיטיביסטית גם שלא על פי שיטת הכללים בכל הנוגע לשיפוט העובדתי. שיטה אלטרנטיבית לשיטת הכללים היא שיטה של חופש שיקול הדעת השיפוטי בקביעת העובדות. לפי שיטה זו השופט אינו כבול בכללים הקובעים חזקות עובדתיות או הקובעים פסלות וקבילות של ראיות. השופט חופשי מכללים כאלו, כשם ששיקול דעתו חופשי, בכל שיטות המשפט, בעניין הערכת מהימנות של עדויות וקביעת משקלן של הראיות. כל שיטת משפט מניחה ביסודה את מקצועיות השפיטה של השופט, כמי שמוכשר לנהל משפט, להעריך מהימנות של עדויות וליתן בסופו של דבר הכרעה על-פי הדין. אין כל צידוק לאבחנה לפיה לשופט יש שיקול דעת בהערכת העדויות והראיות אך לא בדרך בירור העובדות וחשיפת האמת.

מען המשרד: רחוב תובל 30 (בית אור), מתחם הבורסה, רמת-גן. טלפון: 03-6139797
המשרד ממוקם במתחם הבורסה סמוך לצמרת תל אביב(מתחם you)

קישורים

משרד המשפטים -    http://www.justice.gov.il/mojheb

רשומות - ספר החוקים, תקנות, הצעות חוק, ילקוט הפרסומים -  http://www.justice.gov.il/MOJHeb/Reshumot

מידע על תיקים בבתי משפט (פרוטוקולים, החלטות, מועדי דיון ועוד) - www.court.gov.il

חדשות משפטיות -  http://www.lawdata.co.il

 

עורכי-דין

אינדקס עורכי-דין פליליים ואזרחיים -   http://www.law-links.co.il

אינדקס עורכי דין

 

עו"ד ונוטריון ברמת-גן, נוטריון ברמת גן, נוטריון בני ברק,  עו"ד ונוטריון בתל-אביב, נוטריון בתל-אביב, עו"ד פלילי, עו"ד דיני חוזים, עו"ד דיני מקרקעין, ירושה, עריכת צוואה, עריכת צוואה הדדית.
 אישור צוואה, אישור צוואה הדדית, יפוי כח בלתי חוזר, יפוי כח נוטריוני,  יפוי כח, אימות חתימה, אישור צוואה, אישור תצהיר, אישור תרגום, אפוסטיל, אישור העתק מסמכים, אישור נוטריון.
יצוג בבית משפט, יעוץ בחקירה במשטרה, הגשת ערעור, שחרור ממעצר, סנגור, הגנה במשפט פלילי , עו"ד משפט פלילי, 
עו"ד ונוטריון ברמת-גן, נוטריון ברמת גן, נוטריון בני ברק,  עו"ד ונוטריון בתל-אביב, נוטריון בתל-אביב, עו"ד פלילי, עו"ד דיני חוזים, עו"ד דיני מקרקעין, ירושה, עריכת צוואה, עריכת צוואה הדדית.
 אישור צוואה, אישור צוואה הדדית, יפוי כח בלתי חוזר, יפוי כח נוטריוני,  יפוי כח, אימות חתימה, אישור צוואה, אישור תצהיר, אישור תרגום, אפוסטיל, אישור העתק מסמכים, אישור נוטריון.
יצוג בבית משפט, יעוץ בחקירה במשטרה, הגשת ערעור, שחרור ממעצר, סנגור, הגנה במשפט פלילי , עו"ד משפט פלילי,